/ אייל עמית / אודות

אודות

אהלן אהלן וברוכים הבאים

לדף הכי מורכב והכי מסובך באתר שלי. למה מורכב ומסובך? תאמינו או לא, עבורי לכתוב סיפור, או לספר סיפור על במה מול מאות אנשים, זה הרבה יותר קל מאשר לכתוב את קורות חיי, ועוד בתמציתיות, בסדר כרונולוגי, לספר מי אני, מה אני, מאיפה באתי ולאן אני הולך. אין לי מושג לאן אני הולך. כאילו שמישהו פה יודע. אני פשוט הולך, אבל מתוך שאיפה ליהנות גם מהדרך ולעשות טוב לאחרים - כך לפחות בעשור וחצי האחרון של חיי. זה לא תמיד היה ככה. לא תמיד נהנתי ולא תמיד עשיתי טוב. ממש ממש לא. תקופת ילדותי המוקדמת והמאוחרת בעיר הולדתי גבעתיים מלאה בזכרונות יפים ורומנטיים של שכונה תוססת ומלאת חיים, עם עשרות ילדים ובני נוער מאושרים שלא יודעים מה זה מחשב, וגם לא יודעים מה זה טלפון סלולרי, ובבית אין כבלים, יש בקושי ערוץ אחד בטלוויזיה, ושכל אחר צהריים אומרים יפה שלום ויורדים למטה לשכונה, וצועקים לחברים מלמטה שירדו למטה, ובמשך שעות ארוכות משחקים מחבואים, וסטנגה, והקפות, וחימומים, וטילים, ומטקות, וחבל, וקלאס, ותופסת, וטניס, ושבע אבנים, ובתים על העץ, וחצים של טוטו, ופצצות סירחון, ומלחמות מים, ומלחמות גושים.. מתי שרק אפשר, כל יום, עד הערב, ובחופש הגדול גם עד השעות הקטנות של הלילה – משַׂחקים בשכונה, אוכלים בשכונה, הולכים מכות בשכונה, עושים הכל בשכונה. קטנים, גדולים, בנים, בנות, לכולם יש מקום ותמיד, אבל תמיד, יש מה לעשות.

בין כל אותם זכרונות שכונה יפים ומתוקים

יש גם כמה אירועים מטלטלים וציבעוניים במיוחד שהשפיעו לא פחות על מסלול ועיצוב חיי והפכו אותי למי שאני ומה שאני היום:  זכרונות ממלחמת הגירושין הארוכה של הוריי, זכרונות מהחיים עם אבא אלים, זכרונות מהשריפה הנוראית שפקדה את חיינו בחורף 1987 - הבניין שלנו, בן 11 קומות, ברחוב הרצוג 23 גבעתיים, עלה בלהבות (אסון "המגדל הלוהט"), למעט האם ששרדה, משפחה שלמה נספתה בשריפה הזו - אחד מהם חבר ילדות שאיבדתי לנגד עיניי תוך כדי נסיונות ההחייאה של הפרמדיק. וכשההורים התגרשו סופית, אחרי 6 שנים של קרבות בבתי משפט, מצאתי עצמי בגיל 18 גר עם סבא חולה לב, ניצול שואה, שאסף אותי ואת שני אחיי הגדולים אל ביתו בגבעת שמואל ומנע מאיתנו להיזרק חסרי כל לרחוב. סבא שעזר לנו לשקם את הריסות חיינו, השיב לנו את הביטחון, נטע בנו את האמונה בעצמנו והעמיד אותנו חזרה על הרגליים.

האירועים המטלטלים של חיי

לא עוצרים כאן, ואחרי השירות הצבאי, בטיול הגדול לדרום אמריקה, יצאתי לריקוד טאנגו צמוד עם מלאך המוות שהתגלה אלי בכל מני אופנים וצורות. בברזיל אלה היו 3 שודדים חמושים שהצמידו לי אקדח לתוך הראש באוטובוס ציבורי על קופה קבאנה. במכרות של בוליביה כמעט נחנקתי למוות בגלל פיצוץ של צינור אוויר בלחץ גבוה, וכמעט נמחצתי על ידי קרונית עפר שדהרה לכיווני בחושך מוחלט. בפרו הצלחתי לשרוד מחלת גבהים קשה שפקדה אותי בטרק האזנגטה. באקוודור חטפתי עקיצה אימתנית מנמלת ה-bullet ant שלימדה אותי את סף הכאב האנושי. בקולומביה נמלטתי על נפשי מכנופיית שודדים שרדפה אחרי ברחובות קרטחנה.

את ריקוד הטאנגו הצמוד הזה לא סיימתי כאן. חודשיים אחרי שחזרתי הביתה, בשנת 1999 אבא שלי נהרג בתאונת אוטובוס מחרידה של חברת ז'אק ילוזרי, שגבתה חיים של 17 בני אדם (טיול ה"פנויים פנויות", לא רחוק מצומת גולני), עוד באותו לילה, כאילו שזה לא הספיק, בדרך חזרה הביתה מבית חולים פוריה, הייתי עד לתאונת דרכים נוספת. חבורת נערים שיכורים שנסעו בפראות, איבדו שליטה על הרכב, התהפכו ועפו דרך השמשות. אחד מהם שנפצע אנושות בראשו, פרפר פרפורי גסיסה בין ידי.

רשימת האירועים המטלטלים של חיי, לא מסתיימת כאן, אבל נראה לי שהתמונה כבר מספיק "אקזוטית" ו-"צבעונית" בשלב הזה..

אני מאמין ולגמרי משוכנע

שקושי בחיים יכול להפיל ולגמור בנאדם, אבל באותה מידה, אם בוחרים לשנות גישה ולקחת את זה לכיוון בונה, הקושי יכול להוות גם הזדמנות לגדילה, וצמיחה, והתפתחות, והשתכללות, ונתינה, ואהבה, והתידדות עם הפחד (או במילים אחרות – לחיות באומץ) ופיתוח היצרתיות ויכולת ההתמדה.. ואל כל ארגז הכלים המשוכלל הזה הצטרף גם חוש הומור מפותח שתמיד היה שם להציל אותי מהמצבים הכי קשים והכי הזויים. את היכולת הזו של להסתכל על דברים מהצד, "לדוג רגעים" ממש כמו מצלמה, לאכסן אותם בזיכרון, ולשלוף אותם אח"כ על הנייר – גיליתי רק בטיול לדרום אמריקה. "הסופר" ו-"מספר הסיפורים" נולדו בתוכי לגמרי בזכות אותו שודד שהצמיד לי אקדח לתוך הראש. לו רק היה יודע איזו מתנה גדולה הוא עומד להעניק לי באותו שוד.

אז לא, אובייקטיבית חיי לא היו קלים, בטח לא בחלק הראשון שלהם, אבל בזכות כל אותם לימונים שהחיים הגישו אז, היום אני סוחט לימונדות. מתוקות מתוקות. ונהנה מכל רגע. מי שראה אותי פעם בהופעה מבין גם עד כמה.

אם יש דבר אחד שהבנתי ולמדתי והפנמתי מכל אירועי חיי המטלטלים, זה שהחיים האלה הם מתנה! והם ממש ממש קצרים, ויכולים בכל רגע להתהפך, ושום דבר הוא לא מובן מאליו כאן. את החיים הקצרים האלה שקיבלנו, צריך לחיות באומץ, להסתכל לפחד בעיניים ולהגיד כן! תמיד להגיד כן! ולחיות בעוצמה, ולהגשים וליישם את התפקיד שלשמו הגענו לעולם הזה, ולא בעוד רגע, וגם לא בעוד שניה, אלא עכשיו!

ע-כ-ש-י-ו!!!!!

זהו המסר הגדול ביותר שלי. ככה אני חיי וככה אני כותב וזה גם אחד המסרים המרכזיים במופע שלי -

עכשיו!!!!!

ומה קורה עכשיו?

עכשיו אני חי ונשוי באהבה לענת המדהימה, אבא של אביב המהממת שלא מזמן חגגה בתמיצווש, ומעיין החתיך שמסיים כיתה ב'. מאז 2007 אנחנו גרים בבית כפרי ישן עם חצר גדולה בלב שכונה ותיקה ומקסימה של המושבה פרדס חנה-כרכור (שעוד שנייה הופכת לעיר), מוקפים בקהילה מדהימה ומחבקת. יש לנו כלב, חתול, ארבעה ארנבים, שלושה שרקנים ושני אוגרים, גינת הירק שלנו מלבלבת, הקמין בחורף בוער, בריכת האינטקס בקיץ מלאה, המשכנתא דופקת, החשבונות משולמים, יש מים, יש אוכל, יש מוזיקה בסלון, יש חברים, יש משפחה, ברוך השם, תודה לאל, ותודה גם לאלה!

כמו שכתוב על גב הספר

הראשון שלי, אני עדיין אלרגי לקרדית האבק, אבל מאז שנפרדתי מדיפלומת המהנדס אלקטרוניקה שלי בשנת 2003 ופרשתי מעולם ההייטק, הספקתי להגשים המון חלומות. עבדתי כמעט שנתיים בנגריה (מרכז הדיג'רידו הישראלי בהרצליה), יצאתי במופע מוסיקלי לילדים, חרשתי את המזרח, את דרום ומרכז אמריקה וגם קצת אפריקה. כתבתי עד כה שלושה ספרים: צבע בכחול וזרוק לים ,כושי בלאנטיס ו-וכתבתָ. בשנת 2004 הקמתי את מוזה הוצאה לאור המתמחה בעיקר בספרי מסעות, אוטוביוגרפיה, פנטסיה ועידן חדש, תוך מתן דגש ליצירות מקור וליוצרים בעלי קול חדש, רענן, יחודי ועכשווי. בין היוצרים שהוציאו לאור את ספרם בהוצאה ניתן למצוא את השחקן עמי סמולרצ'יק, מדריך הטיולים גילי חסקין והמורה הרוחני רפיק ידידיה. כאן באתר מוצגים רק הספרים שלי. בשנים האחרונות התמחתי בשיווק באינטרנט ובזמני החופשי, בחצר מאחורי הבית, הקמתי סטודיו בוטיק לבנייה ונגינה בדיג'רידו - סטודיו נשימה מעגלית.

ספּוֹקן סטוריז

בין לבין ותוך כדי, בג'גלינג הבלתי נתפס כמעט של חיי, בשנת 2012 יצאתי עם מופע סיפורים ייחודי בז'אנר ה- SPOKEN  STORIES שמאז כבר הספיק לפרוץ את גבולות פרדס חנה ולעלות על במת צוותא, בית ציוני אמריקה ואפילו תיאטרון הקאמרי. מדובר במופע יחיד, מפתיע וקורע מצחוק שפיתחתי בעצמי, למען האמת, מבלי אפילו לדעת שזה מה שאני עושה. מופע שבו אני מספר, או יותר נכון – מגיש, את הסיפורים שכתבתי. סיפורים אמיתיים מהחיי הפרטיים ה"מדברים" לקורא בגובה העיניים, כולם בגוף ראשון, ובזמן הווה ומצליחים להעביר את הקהל חוויה עוצמתית ומרגשת, להטיס אותם בבעיטה לעולם הקולינארי של הודו, לטירוף של חיי הנישואין וההורות, להגשמה העצמית והקריירה, למשבר גיל ה-40, לסדנאות בריאות הזויות, לעשן הסמיך באמסטרדם ועוד. טקסט חד, מושחז ובהגשה נטולת מעצורים ורסן.

 

זהו. זה אני פלוס מינוס.
 
לאן תוביל הדרך, מה יקרה מחר, מה יהיה עוד יומיים.. כמו שאמרתי – אין לי שמץ של מושג. בינתיים, נהנה מהדרך, ומשתדל לעשות רק טוב לאחרים.
 
אז נעים להכיר ותודה שקראתם
באהבה
אייל