כל הפרדס כתבה אייל עמית

אקדח לתוך הראש

/ כללי / אקדח לתוך הראש

הטור של אייל עמית \ בלוג

6 יוני

אקדח לתוך הראש

 השנה 1999, אני בן 24, בדיוק השתחררתי משירות קבע, הטיול הגדול לדרום אמריקה, כרטיס טיסה פתוח לשנה. ארגנטינה וצ'ילה כבר מאחורי, הקרנבל בברזיל בדיוק הסתיים, אני מטייל לבד ובמלון שישנתי בו שמעתי מאיזה מקומי על תצוגת אופנה מטורפת שמתקיימת אחת לשנה ברחוב ראשי בריו דה ג'נירו. קניון גדול שנשפכים ממנו אלפי דוגמניות שצועדות ברחוב ומציגות את הקולקציות החדשות על גופם העירום ברובו. אין דברים כאלה. אין. במיוחד אם אתה בן 24 וזו הפעם הראשונה שלך בחיים בחו"ל! צילמנו מכל זווית אפשרית. אז עוד היו פילמים. צילמתי 3.5 פילמים. זה נחשב מלאאאאא באותם ימים שעוד היינו מפתחים תמונות ומורידים על זה ים של כסף על חשבון הכסף של הטיול.
השעה 8 בערב, החיוך מאוזן לאוזן, מסוממים לגמרי מישבנים ופיטמות ברזילאיות עלינו לאוטובוס המקומי, קו 434, חוף קופה קבאנה, בדרכנו חזרה למלון ויטוריה, אני יושב עם עוד שלושה חברים ישראליים. פתאום, שלושה ברזילאים שחורים גדולים ומפחידים נעמדים, אחד מהם שולף אקדח, מרים אותו גבוה באוויר ודורך אותו. לאט. שנראה שזה לא צעצוע. זה אמיתי. וזה לא סתם אמיתי, זה פאקינג שוד! "גיב דה מאני!!!" אחד מהם צועק באנגלית משובשת ומתחיל להפשיט אותנו. חגורות כסף, מצלמות, כל מה שהיה עלינו. הם ידעו בדיוק איפה לחפש. האוטובוס מלא אנשים. השודדים לא רעולי פנים. בברזיל זה הפוך, כולם יכולים לראות אותם, אבל אף אחד לא מסתכל. הנהג הממשיך בנסיעה כרגיל וכולם מכסים לעצמם את העיניים כדי שהשודד לא יראה שמישהו מסתכל עליו. אם מישהו רק יעיז להוריד את הידיים ולהסתכל הוא חוטף כדור בראש בלי להתבלבל בכלל. האצבע על ההדק מאוד קלה בברזיל (אם ראיתם את הסרט "עיר האלוהים"). המומים לגמרי ועם ידיים למעלה באוויר שיתפנו פעולה ולא התנגדנו. כנראה שההורמונים מתצוגת האופנה עוד שטפו לי את המוח וכמו אדיוט ביקשתי מהשודד שישאיר לי לפחות את הפילמים..

השודד שלא הבין מילה בספרדית (בברזיל מדברים פורטוגזית) חשב שאני מתנגד ומשך את המצלמה בכוח. השודד מאחור עם האקדח דפק שלושה צעדים קדימה ועם מבט של רצח בעיניים הכניס לי את האקדח לתוך המצח. זהו. פה הכל נגמר. חושך. הכל נהיה שחור פתאום. הנה המוח שלי מתפזר על תקרת האוטובוס.
גם אני הייתי בצבא, הנשק לא זר לי וכמו כולם יריתי במטווחים... זה לא משנה, כשמצמידים לך אקדח אמיתי לתוך הראש ומאחוריו זוג עיניים שטניות... הנשימה נעתקת, הלב מפסיק לפעום, חושך בעיניים. הסוף.
ואז אחד מהם עשה עם האצבעות סימן לנהג. הנהג עצר בצד, פתח את הדלת ושלושתם ירדו. תודה לאל אני עדיין בחיים. השודדים לא רצו, לא ברחו, המצלמות על הכתף, האקדח ביד, עושים את דרכם לאוטובוס הבא. אנחנו מסתכלים עליהם המומים, כל האנשים באוטובוס עוד מכסים לעצמם את העיניים. ואז האוטובוס ממשיך. שקט דממה. אף אחד לא מסתכל עלינו, שחלילה לא נבקש עזרה או משהו. כלום, אנחנו לא קיימים. לא ראינו כלום, לא שמענו כלום, תעזבו אותנו בשקט.
שלושה ימים לא יצאתי מהמלון. פוסט טראומה הארד קור. בשלושה ימים האלה, כתבתי סיפור. קראו לו "צבע בכחול וזרוק לים". סיפור שאיפשר לי לעבד ולהוציא החוצה את התראומה. ממש תרפיה עצמית. סיפור שאיפשר לי להמשיך בטיול ולא לחזור הביתה. את הסיפור הזה סיפרתי לאנשים במלון. אמרו לי שאני כותב יפה. אז כתבתי. כתבתי וכתבתי ומבלי שהבנתי מה קורה, נולד הסופר ומספר הסיפורים שבתוכי. במשך שבעת חודשי הטיול שלי כתבתי. ביום כתבתי ובערב דפקתי על דלתות של גסטהאוסים שאני בכלל לא ישן בהם ורק חיפשתי חבורות של מטיילים לספר להם סיפורים.
15 שנה עברו מאז. לכתוב ולספר סיפורים אף פעם לא הפסקתי. עד היום לפני כל הופעה, גדולה, קטנה, זה לא משנה, אני יושב בשקט עם עצמי, נזכר בשוד, נזכר איך התחלתי, מודה על המתנה הגדולה שקיבלתי מהשודד ומזכיר לעצמי למה בכלל אני עושה את זה וכמה כוח הסיפורים שלי נותנים ל"מטיילים" אחרים פה בעולם הזה. אני לוקח נשימה גדולה, דופק על דלת הגסטהאוס ונכנס פנימה לספר סיפורים. סיפורים מצחיקים, סיפורים מרגשים, סיפורים מהחיים, סיפורים שבשום פנים ואופן לא ישאירו אתכם אדישים!

 

אם גם לכם בא להתארח בגסטהאוס הזה..

שריינו התאריך: 

מוצ"ש 5.7.14  21:00 בתיאטרון הידית פרדס חנה.

לדף האירוע בפייסבוק ופרטים נוספים לחצו כאן>>

משחקי המונדיאל כבר כאן ובחודש הקרוב מליארדים מסביב לעולם הולכים להדבק למסכים. אם יתחשק לכם (ובעיקר לכן הבנות) להתאוורר קצת, לברוח מהבית ולהחליף את הפיצוחים המלוחים בסיפורים חזקים ומאוד מאוד מצחיקים... ראו עצמכם מוזמנים! לטובת אלה שלא רוצים לפספס אף משחק (הראשון ב19:00, השני ב23:00) המופע יתחיל ב21:00 בדיוק!

 

ב9.5.14 התראיינתי למקומון כל הפרדס (כתבת: נירית שפאץ), סיפרתי את הסיפור שלי, על השוד, על מופע הסיפורים ועל בכלל...  אם הפונט קטן מדי על המסך שלכם, תלחצו על כל תמונה פעמיים להגדלה.

 

 


63 מחשבות על אקדח לתוך הראש

  • גל הגיב:

    וואו.
    אומרים שהיה פה שמח לפני שהגעתי…
    אייל, באיחור אופנתי נקלעתי לטור (או בלוג או איך… 🙂 ) שלך לפני כשבועיים, הכתיבה שלך שבתה אותי, כך שהתחלתי מהטור הראשון וקראתי נפעמת עד היום.
    היה מרתק, הטור והתגובות לו גם יחד.
    עצוב לי לגלות שנגמר 🙁
    מקווה שרק לבינתיים 🙂
    אז להתראות (ותודה על הדגים) וחיבוק על החוויה המחוייכת שהיתה בקריאה אותך,
    תודה ורק טוב!
    גל

  • נדיה הגיב:

    אני קוראת עכשיו שוב את "צבע בכחול וזרוק לים", אחרי 3 שנים שעברו מאז שטיילתי בדרום אמריקה, והספר מחזיר אותי אחורה, ואני מרגישה כאילו בכלל לא עברו 3 שנים, כאילו זה היה אתמול… כל פעם שאני פוגשת מישהו מהטיול, אני מוציאה את הספר מן התיק והם מחייכים בנוסטלגיה.. 🙂
    אני כבר מתה לקרוא את הבלוג ועוד ספרים שכתבת..
    "מאושר באתי, מאושר אני, מאושר אחזור" (עמ' 76)- זה מה שהבטחתי לעצמי כשאחזור לארץ, ובכל זאת קצת קשה לא להישאב לשיגרה חזרה, אבל בכל זאת אני מנסה להינות גם מן הארץ ומחכה לטיול הבא… מאחלת לכל הקוראים שתהיו תמיד מאושרים, ותהנו מכל רגע נתון בחיים, וכמובן תמשיכו לטייל ולראות עולם!!! 🙂
    שלכם,
    נדיה סמר

  • shiri הגיב:

    no!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    why?????
    🙁

  • מורן הגיב:

    רגע ל]פני השנה החדשה האזרחית הבאה עלינו לטובה, לא סתם אתה לוקח חופש עכשיו, אה איילי?!??!?!
    יותר מדיי שינויים, יותר מדיי דברים להתאפס עליהם…
    נשמה אהובה, אתה והמשפחה המהממת שלך….
    חיבקת אנשים כה רבים בדרך הזאת שצעדת בה השנה… כל שבוע, שיתפת, פרקת, שיחררת, העמסת ובעיקר, גרמת להמון אנשים לעצור רגע, להתחבר אליך, לאנרגייה שלך, לדרך שלך, למילים שלך…
    שיקפת לנו כל כך הרבה, כל אחד ומה שהוא היה צריך לקחת מזה, להבין, להפנים, ללמוד או סתם, להנות….
    מאחלת לך מותק שתמצא מחדש את הדרך שלך..
    כמו שאמרה מישהי מעליי – כבר שכחתי מי(צר לי ואיתך הסליחה…) שסוף הוא התחלה חדשה…
    אמן אמן אמן
    ואמן אמן אמן תחזור אלינו מותק
    ואם לא פה אז במעגלי הדיג'… אני באה לתופף, כבר מזמן זנחתי את הרעיון שיום אחד אבין את הסירקולציה הזאת… אני אתן לכם בקצב….
    אוהבת אותך המוני המונים, מקווה שהדרך תאיר לכם פנים, עם כל השינויים שבה….
    שנה מהממת שתבוא עליכם, המון אהבה ואורך רוח, אני יודעת מה אתם עוברים ואני יכולה להבטיח לך שזה משתפר…
    אוהבת המון המון המון

  • גיא הגיב:

    אני זוכר את הטיפוס שחטפת בבטן… ואז לפני שאני נסעתי לברזיל והיו לי קצת ספקות אם לקחת חיסונים או לא, התקשרתי אליך. שכנעת אותי בשניה. אפילו אחרי הזריקה עוד המשכת לשכנע אותי בטלפון.. לא רוצה לחשוב כמה קשה זה היה לך שם. אין לי מושג כמה תלאות יכולה לעבור נפש של אדם. כמה חבטות. כמה פניות. כדי למצוא אמת אחת.

    הבלוג שלך או הטור שלך או איך שנקרא לזה כבר מזמן חצה את גבולות המוכרים שבין המספר והקוראים. מעבר לתוכן הזוי, מעבר לצורת הסיפור, יש לך את הצורך לשמור על קשר אמיתי עם הקוראים ולהיות איתם בחווית הקריאה שלהם. הדרך שבה נהגת להגיב לפידבאקים תמיד הדהימה אותי ברמות של השקעה ומסירות שרק אהבה אמיתית לדרך תספק את האנרגיות האלה. המעיין שבך סיפק מקום טבילה לרבים. נהננו, הזדכחנו, ונשארנו הלומים.

    הבלוג שלך או הטור שלך או איך שנקרא לזה הוא כבר מזמן לא אוסף סיפורים. הוא קומפוזיציה. הוא שלם. כמו צייר שיודע מתי להניח את המכחול. הוא יודע מתי זו הנגיעה האחרונה בציור. אך נראה שבמקרה הזה הציור הוא דווקא אתה, ולא היצירה שלך. בך יש איזו שלמות. השלמות הזו עדיין חבויה. גם ממך. אתה יודע, אתה מרגיש, אתה פועל.

    לבלוג שלך או הטור שלך או איך שנקרא לזה, הייתי רוצה לקרוא "מחרות אבני חן". כשמה של יצירה חשובה שנכתבה לפני 1800 שנה ע"י חכם הודי בשם נאגארג'ונה. הנה כמה פסוקים שכתב הוא:

    ****

    הסגולות הנעלות אתאר בקצרה
    של מי שנמצאים על דרך החמלה:
    נתינה ומוסר, אורך רוח ומאמץ,
    ריכוז וחוכמה, חמלה והשאר.

    נתינה היא למסור את אשר ברשותך,
    ומוסר פירושו להטיב עם האחר.
    אורך רוח פירושו לוותר על לכעוס
    ומאמץ הוא שימחה שתגביר כל שטוב.

    ריכוז הוא נקודתי, בלי הרהור של עוון,
    וחוכמה מבינה את האמת.
    חמלה הינה סוג של בינה נעלה
    מהולה לעומקה באהבה לכל חי.

    (והנה נאגארג'ונה חושף בפנינו את הסוד הקארמה: איזו פעולה גוררת איזו תוצאה)

    נתינה תביא שפע, מוסר – עולם טוב,
    אורח רוח יביא יופי, ומאמץ – מעמד.
    ריכוז יביא שקט, וחוכמה תשחרר.
    החמלה תשיג כל אשר לו נייחל.

    (ולבסוף התוצאה האולטימטיבית)

    אדם שנוטל את כל השבעה
    ומביא את כולם כאחד לשלמות,
    יגיע לידע שאין לו שיעור,
    לא פחות מין הידע של מגן העולם.

    ****

    בבלוג שלך או הטור שלך או איך שנקרא לזה מפוזרים הרבה מין הזרעים המפורטים לעיל.
    אותה שלמות שאתה חווה כעת היא התוצאה ישירה של אותם זרעים שנזרעו ועתה מלבלבים בתודעתך שלך.
    דברים שלעתיד תחווה יהיו תוצאה של אלו שטרם הבשילו. מה מצפה לך? מה יהיה?
    דבר אחד ידוע: פעולה חיובית תמיד, אבל תמיד, תביא לתוצאה חיובית.

    ולכן כפי שאמר רש"י –
    מעתה, "קבל בפשטות את כל מה שקורה לך".

    אוהב אותך מאוד
    וסומך עליך באשר תפנה.

    גיא.

  • תמי בר הגיב:

    סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר, טוב יותר..ככה אומרים:)

    יודעת שתמצא את הדרך לכאן בחזרה,בכוחות מחודשים ובלב מלא באהבה.
    המון הצלחה אייל.

    אוהבת מאוד.

  • יובל הגיב:

    "בלב ליבו של הקושי שוכנת ההזדמנות"
    אלברט איינשטיין
    מתוך הספר – כושי בלאנטיס

  • עליזה הגיב:

    איילי
    מה תעשה בלעדינו?! התרגלת לכתוב לנו ולשתף אותנו בסיפורים המקסימים שלך. תנוח ותחזור אלינו במהרה כי אחרת אתה עוד עלול להשתעמם….
    נשיקוט ממממממממננננננייי

  • אינה הגיב:

    ממש התמכרתי לסיפורים שלך..
    לאתנחתא הנעימה באמצע יום עבודה..
    לסיפורים שלוקחים את המחשבות למחוזות רחוקים..
    תהנה מהחופש.. אבל אנחנו מחכים לך כאן כשתחזור 🙂

  • פרדסחנאית הגיב:

    איש יקר
    גם אני רוצה להגיד לך תודה. תודה על סיפוריך המרתקים, המרגשים, המפחידים, המטלטלים, המצחיקים והחודרים תמיד עמוק לנפש האדם. אין ספק, אתה איש מיוחד ואמיץ מאוד.
    שתהיה לך אחלה של חופשה
    מצפה לשובך בכליון עיניים
    חג שמח

  • דניאלה הגיב:

    ,תודה רבה על הסיפורים המקסימים שחלקת איתנו,
    מדניאלה:),

  • עידית הגיב:

    לאאאאאאאאאאאאאאאא ! איך? למה?
    למה נחכה בכל יום רביעי?
    מקוה שתחזור מהר עם אנרגיות וחדשות סיפורים חדשים…
    נשיקות!

  • נטע הגיב:

    חופש זה טוב. אבל תחזור מהר ת'שומע?!
    אחרת יש ך' עסק איתי
    אוהבת אותך

  • בינה הגיב:

    איילי מתוק, ענת המקסימה.
    אחד הדברים שאתם לא יודעים עלי, הוא שיש לי חרדת נטישה. רק תגיד לי, איילי, מה אעשה בימי רביעי, ומה אחשוב ביום שלישי על המחר שלו? אני סומכת עליך שיש לך תכניות טובות ומיוחדות לעתיד הקרוב. תודה על מה שהיה ותודה עוד יותר גדולה על שעתיד לבוא. נשיקות מאוהביכם,
    בינה וראובן

  • צביקה הגיב:

    איילון
    אחי יקירי
    בום!
    אין מה להוסיף
    כן ,יש. אוהב אותך

  • יניב הגיב:

    מה אחוני, מה זה האוירת סיום הזאת??? לאן אתה הולך?? התמכרנו!! עכשיו אתה נוטש??
    שתה הרבה מים השבוע ויאללה לטור הבא בקרוב מאד.

    נשיקות ,
    יניב

  • TIBIZI הגיב:

    דרך צלחה אח יקר, חיממת ת'לב להרבה אנשים שישמחו לקרוא אותך לכשתשוב מהרפתקאותיך.

    יציב כמו הר וזורם כמו נהר, צא לשלום ושוב לשלום!

    אוהבים פה

  • גילת הגיב:

    אייל, רק לא מזמן גיליתי את הטור המדהים שלך ואף התחלתי ליהנות מהשגרה הזאת של יום רביעי והנה אתה יוצא לחופשה וכמעט מתעורר בי פחד נטישה…. אני סקרנית לדעת למה אבל בטוחה שאתה מפנה את עצמך לעוד דברים שאתה אוהב ומרגיש צורך לעשות. בכל אופן אני שמחה שיש לנו עוד ערוץ להיפגש. מאחלת לך שתחווה עוד הרבה חוויות לכתוב עליהן בכל במה שתרצה!

  • שלומי הגיב:

    אייל גיבור ואהוב

    זה מזכיר לי שהיה איזה מקום, מפורסם דווקא, באחד העמקים הידועים דווקא בארץ, שהיא בעצם חצי יבשת, מאד מפורסמת ואפילו גם מאד פופולרית, ובמיוחד בקרב קוראי אתר זה, שסחבתי עליו טראומה מהביקור הראשון שלי ומספר שנים לאחר מכן זכיתי לשוב ולבקר שם, וכל התחושות הרעות שהיו לי מהמקום ומהאנשים שאז באתי עמם באינטראקציה נעלמו ובמקומן באה שלווה ושמחה ועליצות שהפכה את הנוף עוד יותר יפה ממה שזכרתי ואת האנשים עוד יותר שמחים וחברותיים ממה שדמיינתי, ולמרבה האירוניה, דוקא כשהמשכתי משם הלאה אז בנסיעה משם ועדדלתחנה המרכזית בעיירה שכנה שמחוץ לעמק, שממנה עליתי על הסעה למקום אחר, נפלתי על נהג מונית קרימינל שמאד לא נרגע, בלשון המעטה, מזה שאני לא מעונין להרחיב את מעגלי הסחר בינינו מעבר לנסיעה בתשלום בלבד. כך יצא ששוב פעם הרגשתי הקלה כשהעזיבה של המקום ההוא הסתיימה, אם כי בדרך ובהקשר אחר לגמרי.

    חג אורות גבוהים ושמחים !

  • נגה הגיב:

    תמיד מרגש 🙂
    אני מחכה בקוצר רוח לספר הבא! בטוחה שהצאקרות של הכתיבה עדיין פתוחות ועובדות מצוין!
    גם שלי.. מזדהה ושמחה בשמחתך לספר סיפורים כ"כ טובים ומרגשים

  • אלעד הגיב:

    יא חביבי,
    כמה טורים, כמה סיפורים, כמה יפים….
    וחשבתי שלי יש הרבה מה לספר לעולם.
    חבר יקר, גרמתי לי לקרוא שוב (קצת), לחייך, להתרגש, לצחוק, לפעמים גם לעצב, ובעיקר לחשוב…

    אני רוצה להגיד לך את זה פשוט. תודה!
    תהיה חזק שם בפרדס חנה.
    נתראה מחר
    אלעד

  • ליזה הגיב:

    אייל המתוק!
    המון תודה על הכתיבה הזכה והזורמת.
    תמיד מרגשת ונוגעת בלב ובחוויה.
    מלא מלא השראה
    נשיקות

  • דן הגיב:

    היי אייל,
    שולח לך, לכם, המון אהבה,
    והמון תודה

    אמרתי לך כבר אלף פעם לפחות מה עשית בשבילי,
    ובטח עוד אגיד לך את זה שוב.

    המון תודה, על הכל,
    ואני מחכה כבר לספר הבא .. (שאני בטוח שעוד יגיע)

  • איריס הגיב:

    היי אייל,
    למרות שלא הגבתי פה אף פעם, תמיד קראתי בהנאה גדולה את הטור השבועי.ידעתי שביום רביעי בצהריים זה תמיד יגיע ויהיה מעניין/מצחיק/עצוב ובעיקר מעורר מחשבה 🙂
    אני מקווה שתהנה מהחופש ותפיק ממנו חוויות חדשות להמשך הטור או אולי לספר חדש:)
    תודה לך,
    איריס

  • דניאלה הגיב:

    תענוג,אין מילים אחרות שיכולות לתאר את ההנאה בלקרוא את החומרים שלך,אתה מוכשר ,ומשעשע, תודה תודה

  • דן הגיב:

    אני אדבר עם ענת, פעם הבאה היא כבר תקשור אותך למיטה…
    פעם אחת אתה קופץ לברזיל וכמעט שודדים אותך
    פעם אחרת אתה יוצא לסיור בסמטת הדלתות ומדבר עם מדחנים ..
    מה יהיה ?
    מצד שני, כל פעם יוצא מזה ספר נהדר…
    אז, במחשבה שנייה –
    רק שתחזור בשלום

    ושלא תשתה לי שם חשיש, שומע ? 🙂

  • nivniv הגיב:

    לחשוב מה הינו מפסידים אם חבורת השודדים הזאת היתה מחליטה לקחת יום חופש באותו היום ……

  • אייל עמית הגיב:

    הי לכולם
    מתנצל על תגובתי המאוחרת.

    דניאלה – שולח לך נשיקה גדולה. תמיד מפרגנת. תודה 🙂

    תמי בר – וואללה לא ידעתי שהתסריט הוא כזה. מה שהופך את הסרט לעוד יותר גאוני ומדהים. וואוו!!!!

    גילי חסקין – אני מניח שגם לך יש כמה סיפורים מעניינים על הכנופיות בברזיל. בטח נתקלת בהם לא פעם במסעותיך בברזיל…

    בינה – שולח לך נשיקה מצלצלת.

    נירית – ברזיל מ-ד-ה-י-מ-ה! אם יש לך כוונות לנסוע, אל תחשבי פעמיים. האמיני לי, לנהוד ברכב בארץ ישראל פי מיליון יותר מסוכן!!!!! פי מליארד!!!!

    טליה – התמונה פשוט מטריפה. וואוו !!!!!! אמרתי לך, אם אצטרך פעם תמונה לעטיפת ספר, אדע למי לפנות. את מצלמת מדהים!!!!

    כפיר – כן כן, הברזילאיות האלה… ורק מי שהיה בברזיל מבין על מה אתה מדבר. בחלק ב' שמתי תמונה במיוחד בשבילך 🙂

    סיון – איזה מגניב שאתה(!!!!) פה. תודה רבה על ההמלצה. לא מכיר את הסרט. אנסה להשיג אותו!!!!!

    צביקה – תודה אחי!

    Shiri – לכולנו היה שם מזל גדול. הסיפור הזה יכול היה להיגמר מאוד אחרת. תרגום כרגע לא בא בחשבון. יש ליכבר משכנתא אחת על הראש. תודה בכל אופן. כיף לשמוע 🙂

    A.L. – ברוך הבא לטור. הצטערתי מאוד לשמוע על עמרי להד. איזה סיפור נוראי. מת מהכשת נחש…. אלוהים!!! תודה על העידכון והקישור שצירפת.

    אסי – איזה כבוד בן אדם!!!!!!!!!!!!!! אין לך מושג כמה ריגש אותי לראותך פה. תודה.

    גיא – איזה קקטוס זה היה? בטוח שלא לקחת ממנו ביס לפני שראית את העכביש? חחחח… :-)אחלה סיפור. מאוד ממצה את מה שקורה בברזיל. היופי והסכנה הם באמת במרחק נגיעה. מצד שני, כאלה הם גם החיים עצמם. בכל מקום בעולם.

    רעותו – את צריכה לראות פה את החיוך שלי. הוא גדול. מאוד גדול 🙂

    ניבניב – אתה צודק, אבל אני מאוד מקווה שלא ינקטו בצעדים כמו שעשו באולימפיאדה האחרונה בסין. פשוט נכנסו עם טרקטורים ומחקו שכונות וכפרים שלמים. בלי לשאול, בלי לבקש רשות, בלי לתת אפילו פיצויים. פשוט עלו עליהם ובנו אצטדיונים. קשה להאמין שדבר כזה יכול לקרות גם בברזיל, אבל לך תדע.

  • shiri הגיב:

    So, I guess miracles does happen
    🙂
    HAPPY HUNUKA Eyal
    Waiting for the 3rd part
    cheers

  • נטע הגיב:

    אלוהים ישמור. איזה סיפור!!! איזו תמונה!!!! באמת מפחיד!!!
    ולחשוב שאחרי כל הסרט ההזוי הזה אתה ואבי כמעט נהרגים במכרה בבוליביה. באמת יופי של טיול היה לך אייל. אם הייתי אמא שלך, הייתי שורפת לך את הדרכון. פסיכי קטן. משוגעת עליך!

  • אייל עמית הגיב:

    הי גידי!!!
    איזה כיף שאתה פה. תודה על מה שכתבת. אגב, 17 זה מספר המזל שלי. אני משתמש במספר הזה המון בסיפורים שלי.

    יניב, ניר –
    תודה חברים

    שלומי –
    חחחח… לא זוכר, אחי. אני רק זוכר שניצחנו 🙂

    Nir –
    בזמן הקרנבל זה הכי מטורף. חבורות חבורות של כנופיות שפשוט מחפשים על מי להתנפל. בסלבדור זה פשוט פסיכי!!!!

    עטרה –
    יש מושג בכלל מה זה עושה לי לראות אותך כאן? אהובה שכמותך, תודה!

    אילת –
    רציני לגמרי. עוד פעם אקדח, ובאותו אוטובוס!!!! היהודי ששלף אותו לא התכון לשדוד אותי, אלא רק להראות לי שיש לו אקדח. הוא הניף אותו באויר ותקע לי אותו מול הפנים (לא כיוון אותו אלי חלילה, רק רצה להראות לי). עדיין, אני כמעט חטפתי דום לב. אם נשארה לי עוד טיפת אמון בבני אדם (וביחוד בברזילאים), עכשיו היא כבר נמחקה לגמרי. כל אחד מסתובב שם עם אקדח או סכין בכיס. פחד אלוהים!!!! הייתי מוכרח לעוף מהמקום הזה. אגב, אני מזכיר לך שהאוטובוס מלא אנשים. כולם רואים את האקדח. ואף אחד לא זז. כולם אדישים כאילו מדובר בסוכריה על מקל. בארץ כבר היו עולים עליו, מרססים אותו עם מחסנית. בברזיל לא ממש מתרגשים מזה.
    על ענת תשמעי בטור הבא 🙂

    פרדסחנאית –
    תודה מותק. המילים הכתובות (וביחוד המסופרות) הם בהחלט כלי ריפוי מדהים. למיטב ידיעתי יש היום כבר חוג כזה באקדמיה – תראפיה בסיפור. חברה טובה שלנו למדה את זה… נו, לפחות הלימודים שלי היו בחינם. היא שילמה על זה ים כסף. אני רק שלושה לילות נוספים במלון 🙂

    נירית –
    כפי שכתבתי לעידית למעלה, האקדח השני לא כוון אלי, חלילה. היהודי היה ממש חמוד ולא היו לו שום כוונות רעות. נהפוך הוא. הוא חשב שהוא מעודד אותי ומחזק אותי. לא היה לו מושג באיזה סרט אני נמצא. עד שסוף סוף הוצאתי את האף שלי מהמלון, מישהו שולף לי שוב אקדח ושם אותו כמה סנטימטר מהפנים שלי. לא נעים. לא נעים בכלל!

    בינה'לה –
    איש לא שמע את הסיפור הזה. אולי רק בקווים כלליים. בכל מקרה, זו פעם ראשונה שאני כותב ומספר על האירוע הזה לפרטי פרטים.
    אני אשמח מאוד אם מעיין יטוס לברזיל בעוד 17 שנים (שוב המספר 17!!!!! מה קורה פה היום?)
    אני אבוא איתו!!!! 🙂
    "אמא, אבא, אני אורז תרמיל ונוסע לברזיל"
    "חכה מתוק, אני מסיים את הבננה ובא לשבת איתך בקופה-קבאנה"
    שיסע לברזיל שיסע לקצרין, מבחינתי שיטוס גם לירח. רק שיהיה בריא ושמח בחלקו. אמן. טפו!

    עידית –
    הבנת נכון. ראי תגובתי לאילת ונירית

    עדי –
    נשיקות בובה. שמח לשגר אותך אחורה בזמן. אני עובד עכשיו על חללית מיוחדת המשגרת לעתיד. בעניין?

    גיא –
    🙂

    כפיר –
    🙂

  • כפיר הגיב:

    וואללה אייל שיחקת אותה הפעם. איזה תמונה הבאת לנו. אני פותח את הטור הבוקר וארבעה ישבנים יפים ועסיסיים מחייכים אלי מהמסך. בטח גן עדן!!!! איך יכול להיות משהו אחר?
    חחחח….
    🙂
    חלק ב' חזק ביותר. חתיכת סרט אכלת שם.
    התמונה שלך בסוף ממש מפחידה. הזכיר לי את עצמי שוכב בחושה בסיני עם דיזינטריה. כנראה זה הבקבוק מים שאתה מחזיק 🙂

  • גיא הגיב:

    אז קבל בווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווום (הודי)

  • גיא הגיב:

    כנראה בום בהודו ובום בברזיל זה שני דברים שונים……

  • עדי הגיב:

    איזה אייל שאתה,
    החזרת אותי בזמן פעמיים-
    פעם ראשונה 12 שנה לאחור- לברזיל , כייף גדול, חברים לחיים והרבה הבנות וגילויים
    ופעם שניה (שנראית הרבה יותר רחוקה מהטיול לברזיל) כשקראתי לראשונה את "צבע בכחול וזרוק לים".מה שבטוח שהפרופורציות משתנות עם השנים אבל החוויות חקוקות היטב היטב…
    תודה איש יקר וד"ש חמה לענתי.

  • עידית הגיב:

    אני בכלל הבנתי אחרת את סוף הסיפור- היהודי פשוט הראה לך את האקדח שלו- נופף בו מולך- לא נגדך.. זה באמת יותר מידי…

  • בינה הגיב:

    למה אני לא זוכרת מהספר את היהודי שתקע לך אקדח בפרצוף? חזרת לשם שוב ובלי פחד, הרי לקחת לך מאבטחת שאין כמותה – ענת!
    עכשו תשמע – תוך שבע עשרה שנה, מעיין מתכנן על ברזיל… ואל תספר לי שכעת המצב שם יותר טוב. זה יכול להיות רק יותר גרוע. הפחד הגדול שלך מתחיל מהרגע שמעיין אומר חרוז:
    "אמא, אבא, אני אורז תרמיל ונוסע לברזיל".
    לא, אני לא מאחלת לך את זה. תגדלו אותם כך, שיסתפקו בקצרין, הכי רחוק.
    אוהבת אותך המון ומחכה לפרק ג'.

  • נירית הגיב:

    אוקיי עכשיו הכל ברור. אז ככה התחלת לכתוב….
    סיפור מפחיד מאוד. פעמיים תקעו לך אקדח בפנים ובאותו אוטובוס אימא'להההה
    אני לא מאמינה שחזרת לשם שוב. השתגעת???? בשביל מה???

  • פרדסחנאית הגיב:

    כן אייל, תמונה שווה אלף מילים, אבל לא את המילים שלך!
    איזה סיפור!
    תודה לאל יצאת מהסיפור הזה בשלום. במקום זר וללא עזרה נפשית מקצועית, השכלת לרפא את עצמך באמצעות הכתיבה.
    אבי זה אותו אבי מהטור על המכרות בבוליביה?
    ורק לידע כללי, לתופעה שדיברת עליה באמת יש הסבר פיזיולוגי. באותו יום משהו בך באמת השתנה.לא השתגעת, כי אם זכית להארה חזקה.
    מתה לשמוע את הסיפור עם ענת

  • אילת הגיב:

    זה רציני? באמת עוד פעם אקדח? אני בשוק! אני לא חוזרת לברזיל ולא עברתי אקדחים. מילא אתה, איך ענת הסכימה?!

  • עטרה הגיב:

    נפלא, כרגיל 🙂

  • nir הגיב:

    , אני זוכר בברזיל איך כל פעם שראיתי חבורות של אנשים השתנתי מפחד, עכשיו אני מבין למה…
    מזל שיצאת מזה… יאללה חלק ג'…. נו!!!!!!!!!

  • שלומי הגיב:

    כמה כמה נגמר המשחק ?

    🙂

  • ניר הגיב:

    צבע בכתום וזרוק להתנחלות (הקרובה למקום מגוריך) – סתם רעיון לשם הספר הבא שלך 🙂
    איילי …אתה מה"חזקים" בוםםםםםםםםםם!!!!!!!

  • יניב הגיב:

    איזה סיפור אחוני!!מרתק!!

  • גידי הגיב:

    אייל היקר,

    אתה יכול לכתוב גם 17 חלקים של צבע בכחול וזרוק לים.
    זה כל כך חזק!

    שלך,

    גידי

  • nivniv הגיב:

    אם הברזילאים לא יעשו משהו דרסטי, תוך כמה שנים כל ריו-דה-זנרו תהפוך לפאבאלה אחת גדולה (שכונת סלמס).
    אולי זו תהיה התרומה הגדולה של האולימפידה למען ברזיל !
    בינתיים ישמקומות הרבה יותר יפים בברזיל.

  • גלי הגיב:

    הי אייל, מתנצלת על העדרותי..
    סיפור מצמרר. נשמע כמו חתיכת טראומה. ושלא לדבר על הפוסט טראומה.
    סקרנית מאוד לגבי חלק ב' של הסיפור. עושה רושם שאני לא היחידה.

  • רעות הגיב:

    העיקר ש"בקרוב יקרה לנו משהו טוב!"

    תענוג לקרוא שוב ולהיזכר …

    כמה כיף!

  • גיא הגיב:

    A.L תודה על העדכון לגבי עמרי להד. סיפור קשה….

    פעם בשעת לילה, אי שם בצפון ברזיל יצאתי לסיבוב לילי בשכונה של הגסטהאוס.
    באור חיוור של פנס רחוב ראיתי קקטוס ענק עם זרועות עבות שלוחות מעלה לשמים השחורים.
    מאחת הזרועות יצא פרח לבן וגדול מסנוור ביופיו. התקרבתי לראות אותו מקרוב. עוד צעד ועוד אחד, לא לפספס שום פרט ביצירת הטבע הזו. פתאום משהו זז קרוב לאוזן ימין שלי. זזתי אחורה בבהלה. היה זה עכביש ענק, שהראש שלי היה כ"כ קרוב לרשת שלו…

    ככה זה בברזיל, היופי והסכנה הם במרחק נגיעה זה מזה.

    ממתין בלהט לחלק ב'.

  • אסי הגיב:

    תענוג לקרא שמח על הכבוד שנפל בחלקי

  • A.L. הגיב:

    סיפור מרתק.
    לצערי, המחשבות שלי כרגע סובבות את מה שקרה לעמרי להד וכיצד נוכל בעתיד להמנע ממקרים כה עצובים וטרגיים שכאלה… המסקנה שלי היא שפשוט חייבים להמנע מלטייל לבד…
    ומי שעדיין לא שמע את החדשות הרעות, זיהו את גופתו של עמרי שנעדר בדרום אמריקה לפני כחודש:
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1594753

  • shiri הגיב:

    Fucking hell !!!
    What a story Eyal
    Do you realize how lucky you are? Not for staying alive (well, that too!), but for experience this shocking trauma and be able to write about it, share it and make ART out of it.
    Man, you should translate your stories
    ASAP!

  • צביקה הגיב:

    סיפור מפחיד כל פעם מחדש טוב שאתה לבסוף איתנו

  • סיון הגיב:

    ועוד סרט על רחובות ריו דה ז'ניירו…
    ותיק יותר: pixote
    שהכוכבים שלו הם ילדי רחוב, והכוכב הראשי נורה למוות קצת אחרי הצילומים.

  • כפיר הגיב:

    איל, גם בלי התמונות של הדוגמניות מגיע לך פרס פוליצר!!!
    השארת אותי סקרן וחייב לציין גם קצת חרמן. חוטיני, בקיני, חזה גדול, חזה קטן…. אין על הברזילאיות האלה! 🙂
    מחכה לחלק ב'
    עיר האלוהים בן זונה של סרט. לי דווקא הוא עשה חשק להגיע לברזיל
    טליה – אחלה תמונה!

  • טליה הגיב:

    אני קוראת וחושבת..טליה..יותר מזל משכל היה לך שם בריו…באיזה שקט ותחושת חופש הסתובבת לך ברחובות גם בשעות הקטנות של הלילה…..
    יש תמימים עם מזל ותמימים עם פחות, כנראה…וכאלה עם עוד פחות (אלה שכשהאקדח נלחץ עליהם, נלחץ גם ההדק…) אז גם מזל זה ענין יחסי…
    ואפרופו פאבלה..שוב יש לי משהו בשבילך…:)
    http://www.photolight.co.il/show_photo/author9062/337861.html

  • נירית הגיב:

    הי אייל אני זוכרת את הסיפור הזה מהספר… איך אפשר לשכוח זה גם השם של הספר… אבל בספר יש גרסה אחרת קצרה יותר. איזה סיפור פחדאלוהים אני הייתי משתינה במכנסיים אם היו תוקעים לי אקדח לראש. יש לך מזל גדול שיצאת מזה בחיים מקווה שאמרת את ברכת הגומל מישהו שמר עליך באותו יום
    לא הבנתי איך הסיפור הזה קשור לעובדה שהתחלת לכתוב. פספסתי משהו?
    ומה זה הסרט הפסיכי הזה??? איזה ילדים מסכנים אם זאת ברזיל אני לא נוסעת לברזיל בחיים שלי
    מחכה לחלק ב'

  • nir הגיב:

    bonnaaaa,
    good tur today, I like it
    whats next? you get raped?

    any way catch you next week (:

  • בינה הגיב:

    כשאני אכתוב את תולדות חיי ואספר איך נכנס לתוכם אחד אייל חמוד ומוכשר שכזה, זה גם יהיה, משום מה, קשור ל"צבע בכחול", אף כי אין סיכוי שגם אני אקלע לסיטואציה כמו זו המתוארת כאן. איילי, אל תפחיד אותי, אל תסתבך עם כל מיני כאלה שלא מתאימים לך (הטפות של אממא…) ורק תשב ותכתוב, זה לא רק לא מסוכן, זה גם הכי הכי מתאים לך ואני בטוחה שענת המתוקה מסכימה. ושנרווה מכם, אמא שלך ואני, רק נחת.

  • כתיבה יפהפיה. כל הכבוד

  • תמי בר הגיב:

    להתעורר בבוקר וליפול על טור סוחף שכזה…איך אלך לעבודה עכשיו אה??? אני אמורה לחכות לשבוע הבא בכדי לקרוא את ההמשך??…התעללות של ממש!!!!

    אלה היו עשר שניות של השתפכות 🙂

    אחד הדברים המייחד את הסרט "עיר האלוהים" הוא העובדה,שהדיאלוגים בתסריט לא נכתבו מראש, אלא נוצרו תוך כדי אלתור על ידי השחקנים ששיחקו את החיים המוכרים להם.

    בוקר טוב.

  • דניאלה הגיב:

    אחחח,תענוג,תודה:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



שינוי גודל גופנים