(42) הטור של אייל עמית: אחד בספטמבר

/ כללי / (42) הטור של אייל עמית: אחד בספטמבר

הטור של אייל עמית \ בלוג

8 ספטמבר

(42) הטור של אייל עמית: אחד בספטמבר

"לא!!!!! לאאא!!!!!! לאאאאאא!!!!!! אבאאאאאא!!!!!! אל תעזוב אותי!!!!!!! אל תלך!!!!! אל תשאיר אותי פה לבד!!!!!!! אני לא רוצה להיות פה!!!!!! הביתה!!!!!!! אני רוצה הביתהההההההה!!!!!!!!!!!! אבאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

הלב נקרע מבפנים, המעיים מתהפכים חמישים פעם בשנייה, זיעה קרה מכסה לי את כל הגוף. הרגליים מקבלות פקודה מהמוח לקום וללכת, אבל הלב פשוט לא נותן לזה לקרות. אני מחזיק את הדמעות ומנסה לשדר לה שהכל בסדר, שאין לה מה לדאוג, שהיא נמצאת במקום טוב ובטוח ושאני לא עוזב אותה ושאני אחזור. נשיקה אחרונה, חיבוק אחרון, עוד נשיקה ועוד חיבוק והיא לא משחררת, לא עוזבת, נצמדת אלי עם כל הגוף, נועצת את הציפורניים הקטנות שלה בבשר, נאחזת בי בכל הכוח, בוכה כמו משוגעת, צורחת בהיסטריה, הביתהההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!"

חלילה, אין כאן מקום אפילו להשוואה, אבל ביום שלישי שעבר, כשיצאתי מהגן וברקע אני עדיין שומע את צרחות האימה שלה מפלחות את האוויר שאני נושם, לא יכולתי שלא לחשוב על רכבות המוות ותאי הגאזים בשואה. אני יודע שזה נשמע נורא אבל אין מה לעשות, זה בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. סצינה של ילדה קטנה ומבוהלת המופרדת בניגוד לרצונה מהוריה, תמיד תזרוק אותנו לשם. הגננת יכולה להיות הגננת הכי מדהימה בעולם. הגן יכול להיות הגן הכי מושלם בעולם. זה לא משנה. כשהילדה שלך במצוקה, צורחת כאילו מובלת לשחיטה, העולם חדל מלהתקיים. אתה חדל מלהתקיים. באותם רגעים הדבר היחיד שמעסיק אותך, זה איך לעזור לה ואיך להוציא אותה מהסיטואציה הנוראית הזאת.

גן חדש, ילדים חדשים, גננת חדשה, חצר חדשה, הכל חדש, הכל גדול, הכל מפחיד. שום דבר לא ברור. איפה השירותים, איפה התאים, איפה יושבים, מה עושים? מאיפה בכלל מתחילים? כמה ילדים? כמה רעש? הכל כל כך שונה. לאף ילד זה לא פשוט בהתחלה, בטח לא לילדה בת 4.5 שזה עתה עברה מגן פרטי לגן מועצה. בטח גם לא להורים שלה.

מכירים את התחושות? חווים את זה עכשיו בעצמכם עם הילד? זוכרים עדיין את היום הראשון שלכם בגן? זה המקום לשתף, לתת טיפים או סתם להזכיר לנו ש...

 

 

 


24 מחשבות על (42) הטור של אייל עמית: אחד בספטמבר

  • תמר הגיב:

    גופא היקר,
    המילים שלך תמיד המילים הנכונות עם התובנות והרגש האדיר שלך..
    היה לנו הזכות והעונג להיות בגנאננדה, גן מקסים עם גננים רגישים ואוהבים.
    הענקתם לנו וליובלי הרבה חום ואהבה ואתם שמורים אצלנו בלב ובנפש.
    אני באמת יודעת שזה שהגן החדש הוא כבר מוכר ורגיל ושיובלי הולכת לשם בכיף, לכם יש חלק בזה.
    תודה תודה על הכל. מאוד נשמח שתבואו לגליל לביקור.

  • דפנה הגיב:

    אכן, ילדה מיוחדת בת שלוש וחצי וגם אישה מיוחדת שמקבלת אותה בבוקר.
    בגן הקודם "הסבירו" לי שאם יש "נסיגה" זה אומר שהילדה נורמלית. ואם אין נסיגה???
    מי הוא הנורמלי? האם אני רוצה אותה נורמלית או אחת ויחידה כמו שהיא, בלי הגדרות.
    נסחפתי.
    אני מקבלת את הדברים שלך, כל ילד והאופי שלו.
    ובקשר לחסידה, זה קרה לי ברביעית. עוד קצת, זה יבוא.

  • אייל עמית הגיב:

    גפא יקר ואהוב!!! תודה על תגובתך המרגשת כאן בטור. האהבה, ההערכה והתודה שלנו אליך ואל כל משפחת אננדה היא מעבר למילים הכתובות. כל כך תודה על כל המתנות והתובנות שהענקתם (וממשיכים להעניק) לכולנו.
    כמו שאמרת לילדים ביום הראשון – גן אננדה זה הרבה יותר מגן. זו משפחה!
    אין דרך טובה לתאר זאת.
    זכות גדולה נפלה בחיקינו. שמחים וגאים להיות חלק מהמשפחה הנפלאה הזו.
    תודה על הכל!!!!!!!!!!!!
    הרי בול.

  • גופא הגיב:

    ומה איתנו הגננים.
    גם אנחנו בגן בוכים.
    בלי יובל ,אביב והחברים.
    הטעם הוא קצת אחר לחיים.
    אבל בלב מעבר לגעגועים.
    יש את השמחה עם העבודה שנעשתה.
    שהצמיחה את הבנות ואת אישיותם היא חיזקה.
    לכן אני לא דואג כי את עוז נפשכם ונפשם היפה אני טוב מכיר.
    אף כי דאגה של האוהב לאהוב לא ניתן למוסס בשום מחיר.
    כמה זמן שזה יקח זה לא נורא וזה באמת קליל.
    בסוף המבהיל והלא נודע יהפוך למוכר ורגיל.

    אוהבים אותכם
    גן אננדה

  • דפנה הגיב:

    גם אנחנו התחלנו גן חדש, אמנם פרטי קטן ומיוחד, אבל עדיין חדש.
    הכנתי את עצמי ביום הראשון לפנות את כולו כדי להשאר איתה בגן. אחרי רבע שעה היא הודיעה לי שעכשיו אני הולכת הביתה. מה הביתה? אמרתי לה, רק הגענו. אמא, נשיקה ולהתראות.
    ככה היו הימים הראשונים וחיכיתי ל"נסיגה" שתבוא. היה בוקר אחד קצת יותר קשה, אבל שוב, הבוקר כשאמרתי, ביי יפתי, היא ענתה לי, ביי אמא. היה נדמה לי לרגע שהיא אחרי, אבל לא.
    זה לא יכול להיות, נכון? כדאי עדיין להיות מוכנה. בטח הוא יגיע מתישהו, הבכי הגדול.

    • אייל עמית הגיב:

      שלום לכולם
      לפני שאני מגיב על התגובות החמות והנפלאות שלכם, רוצה רק לספר לכם שטור זה נכתב בהשראת האחד בספטמבר – היום הראשון בגן. מאז כבר זרמו הרבה מים (בעצם כימיקלים) בירקון. במילים אחרות, הפרידה שלנו בבוקר כבר לא נראית ככה. באופן טבעי, מיום ליום העניינים התרככו עד שהיום בבוקר היא כבר שחררה במהירות ובקלות ועם חיוך גדול על השפתיים. נשיקה, חיבוק, ויאללה ביי. איזה כיף!!!

      אמא יקרה לי –
      יסלחו לי המגיבים הראשונים, אמא יש רק אחת! לך אני עונה קודם 🙂
      מה לא זוכר??? בטח שאני זוכר!!! אני יכול לספר לך אפילו איפה ישבתי וכמה פחדתי מהספסל הארוך בלי המשענת. נורא פחדתי ליפול לאחור. אלוהים, כמה בכיתי. הגן נראה לי כזה ענק, כמו קתדרלה. אני זוכר איך איימתי שאברח מהגן ואני גם זוכר היטב את כל הפעמים שקיימתי 🙂
      בנים זה סרט אחר לגמרי, הא?
      היום יותר מתמיד אני שואל את עצמי איך הצלחת לגדל 3 בנים ועוד בהפרשים קטנים כאלה????? אנחנו פה עם ילדה וחצי – בקושי עומדים על הרגליים.
      אין עליך אמא שלי, אין!

      עדי –
      איזה פלאש הבאת לי פה. הכל עובר חביבי… פעם נורא אהבתי אותם. בבית שלנו היו שומעים אותם הרבה. תודה על התזכורת. אני יודע שאנחנו לא לבד. מספיק רק מבט חטוף על פניהם של ההורים האחרים באחד בספטמבר כדי להבין זאת. הרבה אוכלים סרטים ביום הזה. וואט טו דו.

      גל –
      מה נסגר אתך מותק, גן "עולם קטן"!!!! רשימת המתנה של 60 ילדים!!! אמהות רושמות את הילדים שלהם לגן הזה ביום הביוץ. אין לך מה לחשוש. אביגולי ויואבניק בידיים טובות. עדיין, לא קל להפרד. מבין אותך לגמרי.

      Shiri –
      ???

      מדלן –
      אין כאן עניין של חוסר אמון בגן או משהו. זה גן מהמם עם גננת מדהימה. פשוט נורא נורא כואב וקשה לראות את הבת שלך במצוקה נוראית כזו. ברור היה לנו שהכל יסתדר ושזה עניין של זמן… ואגב, השנים באמת חולפות מהר. לא קולט בכלל שאני כבר אבא. לשניים. אללה איסטור!

      עדינה –
      הלו הלו תרגיעי. איזה חתונה, מה חתונה???? חחח…. 🙂
      ברוכה הבאה לטור. אני מניח שיצא לנו להיפגש בידית? זמן רב חלף מאז הבמה האחרונה. מצטער שאני לא זוכר עכשיו. אשמח אם תזכירי לי בפעם הבאה שניפגש… אף פעם לא שוכח פנים. בכל אופן תודה על ההתעניינות. בהחלט עוד נפגש בידית!

      פרדסחנאית –
      בהחלט לא מעבר פשוט. גן אננדה הוא גן המתנהל ברוח היוגה. גן מדהים (ומומלץ בחום רב!!!) המקום פשוט חממה של חום, אהבה, שיתוף ונתינה. אין מילים אחרות לתאר את המקום. המתנות והערכים שאביב קיבלה במקום הזה ילוו אותה כל חייה.

      מורן –
      תודה מותק. איזה כיף לדבר על זה כבר בזמן עבר. עכשיו הכל כבר סבבה בטאבה! 🙂

      רעות זרו –
      היום הראשון (בכל מסגרת) הוא תמיד היום שמשאיר את הרושם הכי חזק. טבע האדם אינו אוהב שינויים וביום הזה האדמה רועדת לנו מתחת לרגליים. שינוי תמיד כרוך בפרידה. פרידה מהישן, מהמוכר, מהבטוח… בד"כ הפרידה לא קלה לנו. אנחנו מנסים להיאחז בישן ובמוכר בכל הכוח. בתור אחד שעשה כבר כמה שינויים קיצוניים בחייו, אני מכיר את התחושה הזו היטב. עדיין, עם כל המודעות והרצון הטוב – נורא קשה לראות את הילדה שלך מבועתת מפחד ומסרבת לקבל את השינוי.

      עידית –
      כמו שסיפרתי בהתחלה, היום היה מדהים. נפתחה שחבל לך על הזמן. כמו פרח לוטוס נפתחה. יש לה חברים חדשים והיא מתה על הגננת. רק עדיין לא ברור לה מדוע לא אוכלים צ'אפטי בגן הזה 🙂

      בינה –
      אני מבין שאת ואמא שלי כבר החלטתן שאני בטראומה. 🙂 🙂 🙂
      מצחיקולות!
      באמת שאני לא. מדובר תחושה מאוד לא נעימה. אבל טראומה… ממש לא. לצערי, יש לי מושג איך זה מרגיש – טראומה. דאץ נוט דה קייס. סתם בעסה – זה הכל.
      אביב היא האביב!!! איך היא לא תפרח? טפו עליה. רק שתהיה בריאה ומאושרת. מה עוד הורה יכול לבקש (נכון אמא?)

      טליה –
      ממוש, איזה כיף לשמוע. תודה!
      ותודה גם על הטיפ. בהחלט מיישם זאת.

      תמר –
      הדבש!!!!!!!!!!! אתם מאוד חסרים לנו פה. אתם והסוריה שלכם. יא אללה אתכם 
      יש לך מזל שאנחנו מתראים בשבת, אחרת אני לא יודע מה.
      תיארתי לעצמי שליובלי לא יהיה קל. דיברת כבר עם עינת..? אני חושב שעבור כל ילד המעבר מגנאננדה לגן אחר זה לא מעבר פשוט. איך אפשר (ולמה שילד ירצה בכלל) להחליף גן כזה מדהים מיוחד ולא שגרתי. אני משוכנע שיובלי תתאקלם בקרוב. גם שינוי מגורים, גם גן חדש. הרבה שינויים עבור נשמה בת 4… זה לא פשוט. עוד יום עוד יומיים… עוד קצת זמן והכל יהיה סבבה. חוץ מהעובדה כמובן שאתם לא פה! זה לא תקין בכלל!

      שלומי –
      חופשי חרדת נטישה. בהגדרה המילונית של המושג הזה מזכירים גם את האחד בספטמבר אם אני לא טועה. 🙂

      דני מייזל באבא-דידג'
      אני לא מאמין!!! ככה אתה מספר לי את זה!!! ממתי אתם ביחד? אתה דני – עם אמא שלי?????? איך עשית לי כזה דבר?
      יא קרוע 🙂
      אוהב אותך בן אדם!

      אנה –
      תודה מותק. מסתבר שגם בארה"ב הפרידה בבוקר לא קלה הא? אפילו שזה באנגלית…?
      ואפרופו יהודית רביץ, נראה לי שאת באמת היית הילדה הכי יפה בגן. וגם נשארת!

      שלי –
      כל החיים הם תהליך. כל החיים מלאים בבחירות והחלטות שאנו לוקחים. "את מחליטה" זו מילת קסם. כבר נתקלנו בסיטואציה אחרת מולה וגם שם זה עזר מאוד! מיידית ואוטומטית זה מחזיר לה את השליטה. תודה על התזכורת. אוהב אותך יותר. אייל.

      ניבה –
      בכל פעם מחדש – כמה מרגש לקבל ממך כאן תגובה. מיותר להזכיר ממי למדנו את ה"את מחליטה" הזה שהזכרתי קודם. אנחנו כל כך מעריכים אותך ואת דעתך המקצועית ובייחוד לאור העובדה שאת מכירה את אביב אישית ואת עולמה הפנימי.
      בדיוק בגישה הזו שציינת פה אנו נוקטים (ואגב, נקטנו כך גם ביום הראשון ובהכנות לפני הגן). עדיין, תגובתה ההיסטרית וחסרת הפרופורציה ביום הראשון יכולה הייתה להוציא גם פיל משלוותו. בחיים שלי לא שמעתי אותה צורחת ככה. זה היה פשוט פסיכי! אם נשים רגע את היום הראשון בצד, יתר ימי הקליטה עברו "כמו בספר" ובדיוק על פי הגישה שציינת פה. היום אביב בתחושה שהגן מקום בטוח וטוב ושאפשר לסמוך על המבוגרים האחרים. "היה לי כיף היום בגן. אני רוצה עוד הרבה ימים כאלה!" אמרה לי היום כשחזרה מהגן.
      תודה על התזכורת בסוף. החזה שלי פה מתנפח בגאווה, עוד רגע מתפוצץ 🙂
      נשיקות ותודה עליך ניבה.

      דפנה –
      בת כמה הילדה?
      ולא, אל תהיי בטוחה שהבכי הזה עוד יגיע. כל ילד והאופי שלו. יש מצב שזכית בילדה שמחה רגועה ובעלת בטחון בעצמה ובעולם סביבה. זו מתנה גדולה. מה הטלפון של החסידה שלכם, גם אני רוצה להזמין אחת כזאת.

      נשיקות ולילה טוב לכולם ושוב תודה על כל התגובות הנפלאות שלכם כאן. תענוג!!!

  • ניבה הגיב:

    אייל יקר!
    הולכת להיות תקופה לא קלה, אבל אם אתם תחליטו שזה המצב ולא נבהלים כי אתם הגדולים והחזקים והילדה היא ילדה ומותר לה שיהיה לה קשה כי גם לנו נורא קשה במקומות חדשים (טירונות, עבודה חדשה ) וגם אנחנו היינו רוצים לקחת את הרגליים ולברוח למוכר ולבטוח ואבא ואמא זה הבטוח בשביל אביב וטוב שכך, אז אם נפנים שיהיה קשה אבל זה מה שצריך להיות ואין שום מקום לרגשות אשם ונבוא מהעמדה הזו, גם הילדה תבין שאבא לא מתמוטט מהבכי שלה ואם אבא לא מתמוטט (גם בחוץ זה להתמוטט, וגם להביא אותה לגן בהרגשה שתכף יתחיל הבכי הגדול זה להתמוטט) אז העולם בטוח והגן בטוח ואפשר לסמוך על המבוגרים האחרים.
    ואז אביב תתפנה לכל מה שהגן החדש יכול לתת לה זכור הכוח לחזק את הילדה אצלכם, זכרו הילדה חכמה, בריאה ומלאת עוצמות ובסדר הזה גם עוצמת התגובות שלה
    שיהיה בהצלחה ניבה

  • שלי רייכל הגיב:

    אייל יקירי.
    א. הסר דאגה מליבך ! ואין חכם כבעל נסיון.
    ב.דבר עם הילדה, עם הבת שלך ותאמר לה בכניסה לגן :היום את בוחרת איך אנו נפרדים ,
    בחיבוקים ובנשיקות או בבכי ודמעות
    ולהגיד לה אני הייתי מעדיף כךוכך בלה בלה בלה ותראה איך היא מגיבה.ושוב זו החלטה שלה היא בוחרת.כי היא הולכת לגן ואתה לעבודה וכדאי שתיפרדו בשמחה וצהלה.
    כי הרי ככלות הכל היא חרדה האם יטפלו בה כראוי? מי ייתן לה לאכול או לשתות , האם יחבקו אותה ?מי ישמע אותה? ולכן מכאן בא הקושי.כמובן שלאט לאט זה יעלם כי זה תהליך
    דבר איתי
    אוהבת שלי

  • אנה הגיב:

    זה אכן ישתפר בקרוב ועל תשכח שהילדים יודעים טוב מאוד מה לעשות כדי לזכות בתשומת הלב שלנו 🙂 תהיה חיובי ותנסה לא לשדר לה שאתה בעצמך במצוקה (זה קשה, אני יודעת מניסיון…). ואין על יהודית רביץ המדהימה ועל אחד השירים האהובים עליי ביותר 🙂
    אנחנו עדיין בתקופת המחלות כאן, עכשיו זה התור של נועם. מקווה שהחורף יהיה בריא!
    ד"ש ונשיקות לכולכם,
    אנה

  • דני מייזל-באבא דידג' הגיב:

    אני עם אמא שלך

  • שלומי הגיב:

    ואללה, ממש מעודד לדעת שאנחנו במו עצמנו מנחילים לדור הבא את אחד הטריגרים המוקדמים לחרדת נטישה, שאח"כ במודעות לא זוכרים. מצד שני אנחנו גם זוכים ללמד אותם שאנחנו אוהבים אותם ודואגים להם ומחזירים אותם הביתה למרות שלא כל דקה אנחנו על-ידם.

  • תמר הגיב:

    הי איילי,
    המון זמן לא כתבתי כאן אבל זה בהחלט הטור שנכתב עלינו…
    גם לנו הכל חדש דנדש… כל השינוי כמובן לטובה גם לכם וגם לנו אבל קשה קשה…
    בימים הראשונים צרחות מעבר לדלת של "חיבוק אחרון…" אבל כבר הדלת נסגרה וכבר אין דרך חזרה אני שומעת אותה בוכה מעבר לדלת ואני יוצאת לכיוון הבית גם בוכיה… ככה כמה ימים עד יום שישי…אז מגיע תורו של אבא לקחת…פרידה די פשוטה אולי רגע קטן של בכי אבל אין כאן קריאות וצרחות מאחורי הדלת לחיבוק. (מה המסקנה…? שלי היא ברורה – קשה לי לשחרר אז גם לה) ביום ראשון אני מגיעה נחושה "אהובה משחק אחד ואחריו אמא הולכת, אפשר חיבוק ונשיקה וזהו…" משחקים משחק,נותנים נשיקה וחיבוק וזהו הולכים…אבל עוד לפני הדלת יש קריאה "חיבוק אחרון" אני מסתובבת נותנת חיבוק והולכת. באותו יום בכתה ממש קצת… והנה אנחנו היום מגיעות לגן יום פיקניק בגן יש התרגשות. מגיעים לגן נותנים חיבוק ונשיקה ו…"ביי אמא"… איזה כיף יצאתי המומה.
    כמובן משם המשכתי למשפחתון של מעיין ושם זה כבר סיפור אחר…מלא בדמעות ו "בא לי אמא" ו "בא לי ציצי" "בא לי ביתה"…

    אז גם זה יעבור והלב נקרע לפחות זה לא מנה כפולה בבוקר אחד.
    שיהיה לכולם כיף בגן, ימים מאושרים ומלאים באהבה ושניזכור ש…
    1. אם אנחנו שלמים עם זה אנחנו משדרים להם את זה והם משחררים יותר בקלות.
    2. אוטוטו חגים ואז אולי שוב פעם הכל מהתחלה….סתם

    גל ד"ש חם ונשיקות מאיתנו. שיעבור בקלות
    שנה טובה ונשיקות איילי לכולכם. ניפגש בשבת

  • טליה הגיב:

    זה כבר השבוע השני ברציפות שמה שגורם לי להבין שהיום יום רביעי זה הטור של אייל עמית. עכשיו, כשראיתי את הלינק בפייסבוק, שאלתי את עצמי בהפתעה מהולה בתדהמה: " מה? היום יום רביעי???????"
    אז זה הסימן שלי…לא ארבע צמות (אפרופו ילדות קטנות…) אלא הטור שלך.

    ולגבי הגן…כמה שהיא תרגיש יותר את המצוקה של אבא ככה יהיה לה יותר קשה. עשה היפוך חיובי…

  • בינה הגיב:

    ומי בטראומה – אבא!
    ממינקה, לא רק שהכל עובר, המעבר הזה גם משביח. אתה תראה איך היפהפיה שלכם תלך לגן בשמחה ואתה אפילו קצת תתרגז – מה זה, ככה מוותרת עלי, בכזאת קלות?
    אמא שלך צודקת ואתה, עדיין היסטרי, כנראה לא הפנמת את ההצגה שעשית לה אז, בגן. הפעם אתה מגזים עד מאד…
    נשיקות ושתעבורנה בקלות (אני מתכוונת לפרידות הצפויות לכם בעתיד הקרוב והרחוק מילדיכם האהובים והנפרדים בקלות רבה מדי, לטעמכם).

  • עידית הגיב:

    ואיך היה היום? כבר עבר שבוע, המצב השתפר? היא כבר נפתחה לילדים חדשים? מוכנה ללכת לגננת?

  • רעות זרו הגיב:

    עשית לי עכשיו וואחד פלשבק ליום הראשון שלי בגן חובה. אני זוכרת כמה בכיתי באותו יום וכמה רציתי לאמא, כל כך נעלבתי שמשאירים אותי שם ופחדתי שלא יבואו לקחת אותי שוב שזה נראה לי כמו סוף העולם. אני לא יודעת איך זה להשאיר ילד בגן אבל אני בהחלט זוכרת איך זה להיות ילדה בגן חדש אחרי שנתיים בגן מוכר ומורגל.

  • מורן הגיב:

    וואו, איזה באסה להיות שם שוב אה. להתחיל הכל מההתחלה… את ההתרגלות ואת החדש והלא ידוע… לחוות דרך אביבי המהממת הזאת, הכל כך רגישה ומיוחדת… אוי איילי, ליבי איתכם, אני מקווה שמיום ליום זה הולך ונהייה קל יותר, בסוף היא עוד תיכנס לבד לגן ולשאיר אתכם המומים ליד שער הגן….
    חיבוק ענק איילי, ומזכירה לך שבסוף, באמת הכל עובר…
    אוהבת אתכם המון

  • פרדסחנאית הגיב:

    מגן-אננדה לגן מועצה… באמת מעבר חד ולא פשוט.
    מזכירה לך ש…
    ילדים הם כמו פלסטלינה. אל תדאג לה. תוך זמן קצר היא תמצא את מקומה וכמו שאמרה עדי – אתה עוד תצטרך לשכנע אותה לחזור הביתה.
    שיהיה בהצלחה

  • אמא הגיב:

    אכן, בחיים הכל עובר.
    זעקות האימה שלך (מלפני 30 שנה בערך) עדיין מהדהדות באזני. אני בטוחה שאתה
    לא זוכר ובזה תתנחם. נראה לי שאתה יותר בטראומה ממנה.
    אוהבת וזוכרת (כמעט) הכל,
    אמא

  • עדינה הגיב:

    או סתם להזכיר לנו ש…
    בחיים יש המון "תחנות" כאלה. שלום כיתה א', תיכון, צבא, הודו, אוניברסיטה… חכה תראה מה זה לשלוח את הבת שלך לחופה.

    למה אתה לא מגיע לבמה פתוחה בידית?

  • מדלן הגיב:

    אחרי שבררת כמה הגן מעולה , הגננת מומלצת עלידי , לפחות 5 אנשים שאתה סומך, עצום את העיניים קח שתי נשימות ובשקט בשקט תתחיל לזמזם"בחיים הכל עובר, השנים חולפות מהר" .

  • Shiri הגיב:

    or remind us "Ill be gone till november"

  • גל הגיב:

    בדיוק חזרתי מהגן והשארתי את אביגיל ויואב בוכים בחיבוק הגננות כמה קשה רגע הפרידה מקווה שעכשיו הם כבר בנעימים ובטוב

  • עדי הגיב:

    או סתם להזכיר לנו ש…
    הכל עובר חביבי.
    אתם לא לבד. כולנו היינו בסרט הזה.
    עוד כמה ימים והיא כבר תתרגל ותשחרר בקלות.
    אתה עוד תצטרך לשכנע אותה לחזור הביתה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



שינוי גודל גופנים