/ QR / qr12 – אינדיאנה ג'ונס והמכרה הארור

qr12 – אינדיאנה ג'ונס והמכרה הארור

המכרה בפוטוסי בשיא תפארתו.

קליפ יחסית חדש.

בפוטוסי של 1999 המראות היו עוד יותר מטורפים.

עדיין, תחושת החנק והווייב הכללי עוברים לא רע.

קחו הרבה אוויר!

 

%d7%9e%d7%9b%d7%a8%d7%945

סיגריות, עלי קוקה, וודקה, אלכהול 90%, סרטים צבעוניים – הכל הולך. רק שהדיאבלו יהיה מבסוט.


%d7%9e%d7%9b%d7%a8%d7%943

מאוד נדיר לפגוש פנים מחייכות במכרה. עבורם קוקה-קולה יותר טובה מאורגזמה!


%d7%9e%d7%9b%d7%a8%d7%942

ילדה שפגשתי בכניסה למכרות. גם היא עובדת 8 שעות.

%d7%9e%d7%9b%d7%a8%d7%941

משכורת של פחות מדולר ליום. 100שקל לחודש! שוקל לשלוח קורות חיים.

 


תגובות:

35 מחשבות על qr12 - אינדיאנה ג'ונס והמכרה הארור

  • הילה הגיב:

    תשלם לי מליון דולר לא נכנסת למכרה הזה מה אתם פסיכים איך נכנסתם לשם בכלל?

  • לירון הגיב:

    סיפור עוצר נשימה. אימאלה איזה פחד. איך יכולת להישאר שם?? איך לא ברחת גם?? השם ישמור!

  • אייל עמית הגיב:

    הי נירית
    ברור שזה בסדר. אפילו יותר מבסדר. אני צריך לשלם לך תמלוגים!!!
    אכן כן, שבוע הספר מתחיל ביום רביעי הקרוב. השנה אני לא מגיע לת"א, אלא פותח שולחן קטן פה בפרדס חנה (יום רביעי חמישי הקרוב החל משעה 17:00). אשמח מאוד לראותך אם את מזדמנת לאזור.

  • נירית הגיב:

    הצצתי עכשיו שוב בספר הראשון שלך. רק עכשיו עשיתי את הקישור בין הסיפור "ילד בן 10" לטור שלך פה על המכרה בבוליביה.
    אני מקווה שזה בסדר שאני מצטטת מהספר שלך. לדעתי קטע מרגש מאוד:
    …"והוא חופר וחופר, מדי פעם דוחף עוד כמה עלי קוקה לפה כדי לא להירדם. בהפסקות הוא עולה עם אבא כמה קומות למעלה, כי שם יש יותר אוויר. הם מתיישבים באיזו פינה בסמוך למסילה כשפנס הגז העייף מאיר להם. וכך, כמו בטקס ידוע מראש, שניהם יורקים את גולת עלי הקוקה שנדחסה להם בצד הפה, מוציאים סיגריה ומעשנים.
    ואתה, אתה יושב במטבח, אמא שלך הביאה לך לאכול. למדת כבר למיין בין השומן לבשר ובין הצ'יפס לשמן. אתה לא אוהב את השומן כי זה מגעיל אותך. כי זה לא טעים לך. זה לא טעים כמו עלי הקוקה החדשים שנדחסים לפה של אותו ילד.
    ילד בן 10, מכור לקוקאין, חולם על האנשים שימצא אם יחפור מספיק חזק. חולם על אנשים שאולי יפגוש בצד השני.
    מה תגיד אם אספר לך שיום אחד תיפגשו? לא, לא במק'דונלדס, שם – במכרה!
    אתה – אתה תייר. שילמת 10 דולר לאיזה מדריך שייקח אותך למטה. אתה עומד לידו, מצלם אותו ונותן לו במתנה קופסת סיגריות.
    הוא – הוא כבר בן 22, עובד בכיר. חוצב חופר בכל הכוח. חולם על האנשים שאבא שלו סיפר לו. חוצב, חופר, מחפש אותם בכל הכוח… "

    אייל, גם השנה אתה פותח דוכן בשבוע הספר? אשמח מאוד לבוא להגיד שלום…

  • אייל עמית אייל עמית הגיב:

    פרדסחנאית –
    תודה על המידע. מעניין על שם מי קרוי "הארי המזוהם". בטח על שם מנקה הארובות של קלינט איסטווד…
    תודה גם על התזכורת בנוגע לאגו…
    קקי של ג'ירפות איכותי ניתן למצוא במפלס 18 במכרה של פוטוסי 🙂

    אגו אגו אגו –
    יש המון במה שאמרת. אני מסתכל על אריאל שרון למשל, ששוכב צמח בבית חולים. אם באותו יום היה הולך לעולמו, הייתה פה הלוויה ענקית ומתוקשרת. היו זוכרים אותו, כותבים עליו שירים, מחליפים שמות של רחובות על שמו… אבל עכשיו, שהוא במצב צמח בבית חולים, איש לא מדבר עליו. בעוד X זמן כשיודיעו בתקשורת שהלך לעולמו, יצטרכו אפילו להזכיר לנו מי הוא היה. את רבין נזכור תמיד.

    תמר הדבש –
    אכן מראות קשים. ילדים אומללים שגזר דינם ידוע מראש.
    אין מילים לתאר את זה. פשוט עצוב. מאוד מאוד עצוב וקשה.

    ניבניב –
    …ובדרך, בזמן שאנחנו בתוך הקרונית, נלחמים בחרבות ומתפלספים, יכולנו גם להכין פצצה ממסטיק, שרוך של נעל, כפתור מכנסיים ורוק. אם מגאייוור יכול, גם אנחנו!!!
    ועכשיו ברצינות, התקרה היתה נמוכה מאוד. כמעט בגובה הקרונית. הכורים שטסים עם הקרונית רצים איתה מכופפים ונתלים עליה כמו קופים כדי שהראש לא יתפוצץ בתקרה. לפעמים גובה המחילות מסוטט בדיוק עפ"י מידות הקרונית. גם אם הייתי רוצה לא הייתי יכול לעלות לקרונית הזו.
    מכונת קפה שמתקלקלת זו באמת טרגדיה גדולה. תחזיק מעמד שם. בינתיים אתה יכול לשתות מטה-דה-קוקה. התה הארגנטינאי הזה עם הקשית מתכת… זוכר? 🙂

  • ניבניב הגיב:

    וואו! ! ! !
    גם אני הייתי שם – וזה ממש ככה.

    שתי הערות יש לי:
    1. אם היית מסתכל ב"קטעים המפחידים" של אנדיאנה גונס היתה לומד שאתה והחבר שלך היתם אמורים לקפוץ על שתי קרוניות ולדהור לאורך קילומטרים של מחילות (וזאת תוך כדי קרב חרבותו זריקת משפטים מחוכמים זה לעבר זה).
    לא נורא, בפעם הבאה תדע מה לעשות.

    2. כשאני חושב על זה ….. סתם בכיינים הבוליביאנים האלה….
    לי התקלקלה המכונת קפה במשרד היום – זה סיוט אמיתי !

  • אייל עמית אייל עמית הגיב:

    אמא יקרה לי
    עכשיו אני עם דמעות בעיניים
    עכשיו…אני אטלפן אליך…
    🙂

  • אמא הגיב:

    כמו שציינת באחת מהתגובות, אינני נוהגת להגיב, כי מה אמא יכולה כבר לכתוב?הרי היא
    משוחדת…זה הבן שלה! אך הפעם בחרתי לכתוב (ולא רק לטלפן) . למקרא אחת מהתגובות התרגשתי, בכיתי אך רק מאושר.
    איילי, (התינוק שלי) התברכת בהמון כשרונות ביניהם גם כתיבתך שחודרת לנשמה וללב. אך יותר מכל התברכת בנפש אצילה ומרעיפת אהבה. עוף גוזל שלי, לאן שרק תרצה, כי אתה יכול!
    מה אני מאחלת תמיד לכולכם? שתהיו בריאים ומאושרים!!! ולזה זכיתם, וכל אחד מצא את מקומו
    על אף הילדות השסועה והטראומות הקשות, שהשכלת לתאר, ולהתאושש.
    תודה איילי, שאתה כזה (על אף הכל).
    תודה לניב שלקח את המנהיגות לידיו והוא העוגן של כולנו. תודה לגיא שהוא המצפן שלנו לפשטות, לחוסר יוהרה והגינות. אוהבת ומאוהבת, אמא

  • תמר הגיב:

    איילו,
    וואו איזה סיפור עוצר נשימה… הציף אותי בהמון רגשות.
    מהכרה שלי עם עצמי אני לא הייתי מצליחה להגיע לשלב שהעיניים התרגלו לחושך… פחד עמוק היה מציף אותי והרגשה של מחנק -קלסטרופובית… הפחד הזה שאי אפשר לצאת החוצה כשרוצים וצריכים הוא בלתי נתפס ומאוד קשה על הנשימה והמחשבות מיד רצות לאיך אני אשאר פה קבורה לנצח…
    לחשוב על כל האנשים האלה שעושים את זה לא מתוך בחירה שכל יום ה-8 שעות עוברות עליהם בחשכה בתנאים נוראיים שפשוט הורגים אותם לאט לאט מבפנים (לא מגיעים לגיל 40) זה פשוט לא נתפס וגורם לי לקחת נשמיה עמוקה. עצוב לי לחשוב על כל הילדים האלה שאלה החיים שלהם והם לא משחקים וגדלים כמו הילדים שלנו. וזה כמובן לא רק הם יש המוני ילדים בעולם שהמציאות שלהם היא בלתי נתפסת.

    תודה שנתת לי לחוות את זה דרך החוויה שלך כי לא נראה לי שאני אחווה את זה אחרת.
    נשיקות
    הדבש

  • אם כבר מדברים על יהירות ואגו….
    השם דודו טופז אומר לכם משהו?
    הלא זו הדוגמא הקלאסית לכוכב, מטאור, ענק מדיה, שנפל!!! שלא הצליח לקבל את הנפילה, שהאגו שלו לא נתן לו לשבת בבית ולקבל דחיה מכל עבר. האגו אמר לו נקמה!!! האגו שלח בריונים להכות ולהעניש.
    אז היו פה סמים והיו פה "תרופות", אבל היה פה גם אגו מנופח, ענק ועצום של איש מוכשר מאוד, אך יהיר, מוחצן ושחצן.
    אמרה פה 'פרדסחנאית' משפט נכון על האגו. הוא באמת תמיד שם. ובמקרה של דודו, מעולם לא היה משהו אחר. בשביל רייטינג הוא מוכן לעשות הכל, בשביל לנפח עוד את האגו שלו הוא אפילו ישלח בריונים לשבור לכמה אנשים את הצורה, להתאשפז בבית חולים לחולי נפש, אפילו ללכת לכלא. אפילו להתאבד. הרי בכך הוא השיג למעשה את מה שרצה – השם דודו טופז שוב בכותרות! סוף ראוי לכוכב טלוויזיוני.
    אם היה יושב בבית, חי את חייו ומזדקן כאחד האדם, מי בכלל היה זוכר אותו במותו?
    כוכב, צריך למות כמו כוכב!
    האגו לא מאפשר אחרת.

  • טליה הגיב:

    לא מאלה שמצטטים משפטים של אחרים…

    הרי לכל אחד יש מסביבו הזדמנויות אינסופיות ללמוד על עצמו, השאלה היא אם מקשיבים להן.
    לכן אני אומרת שעצם ההקשבה והיכולת לעשות לעצמך שיעור היא גם שיעור על עצמך, שיעור עם אחלה ציון כמובן..(:

  • פרדסחנאית הגיב:

    האם ידעתם שמקור השם אינדיאנה ג'ונס, תאמינו או לא, על שמה של חיית המחמד השייכת למפיק הסרט, ג'ון לוקאס!!!

    אייל, סיפור חזק
    אהבתי
    בנוגע לכל הדיבורים על האגו ויהירות… אין סופר בלי אגו. למעשה אין אומנות בלי אגו. דע להנמיך אותו כשצריך, אבל דע גם שלעולם לא תצליח לקבור אותו. גם לא אלף מטר מתחת לאדמה. האגו זה הצל שלך. תמיד שם. זה בסדר.
    בנוגע לקקי של הג'ירפה… עוד לא ניסיתי. איפה משיגים?

    שבת שלום

  • אייל עמית הגיב:

    הי נינו. תודה רבה על ההתעיינות שלך ובבקשה תרגיש חופשי לשאול מה שבא לך.
    אין לי שום פחד היום ממקומות סגורים. אחת הסיבות שבחרתי להשאר עד סוף הסיור במכרה ולא לצאת עם אבי, היתה בדיוק זו. ידעתי שאם אצא מהמכרה באופן כזה, הלך עלי! שריטה לכל החיים. טראומה של הלייף. ההחלטה להשאר עד הסוף ולצאת מהמכרה רגוע, שלו, ומוקסם לא פחות מהרגע בו נכנסתי אליו, הפכה את האירוע הטראומתי לשיעור חשוב. באותו יום חלק נכבד מהיהירות והאגו שלי השארתי שם מאחור, קבורים עמוק באדמה. אם הייתי בוחר לברוח בריצה מהמכרה כמו אבי, מבטיח לך שהיית פוגש היום אייל אחר. אם בכלל היינו נפגשים.
    את אבי פגשתי בחוץ אחרי כמעט שעתיים. הוא עדיין היה נסער, אבל כבר בשליטה. המשכנו לטייל אחרי האירוע הזה זמן מה, אבל הוא מעולם לא דיבר ולא הזכיר את מה שקרה. כאילו בחר למחוק את האירוע הזה מהזיכרון. זו היתה בחירתו ואני כיבדתי את זה.
    אנחנו לא בקשר היום. נפגשנו פעם אחת בארץ אבל מאז לא שמעתי ממנו. מי יודע איך האירוע הזה השפיע על חייו, אולי היום הוא הבעלים של מכרה יהלומים באפריקה, או אסטרונאוט בתחנת החלל מיר 🙂

  • נינו הגיב:

    מאיפה לכל השדים (הדיאבולואים) והרוחות אתה מביא את הסיפורים האלה. כל שבוע אני שואל את עצמי מה תביא לנו הפעם וכל שבוע אני מופתע מחדש.
    הסיפור על המכרה מטלטל במיוחד. הפחד להקבר תחת עשרות מטרים של עפר אינה מחשבה נעימה במיוחד. מעניין, אין לך היום פחד ממקומות סגורים? מה קרה עם אבי לאחר צאתו מהמכרה.ומה אתה עשית כשיצאת. למה אבי לא מגיב פה. הוא קרא את מה שכתבת פה?
    הרבה שאלות. תפסת אותי חזק הפעם. מודה.

  • אייל עמית הגיב:

    שלומי, אני מתפלא עליך. אתה לא יכול להיות בררן כזה כל הזמן. לפעמים צריך לדעת להתפשר. וחוצמזה כל אפריקני יודע שלקקי של ג'רפה יש סגולות גבוהות…
    יא קרוע!
    🙂

    .

  • שלומי הגיב:

    עשית קקי של ג'ירפה?? אתה אין לך גבולות אתה!
    🙂

  • אייל עמית הגיב:

    עמי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
    איזה מגניב, לא ידעתי שגם אתה היית שם!
    כמו שאתה מבין, החוויות שאנחנו אוספים בטיול הם לגמרי סוביקטיביות. שנינו יכולים לטייל באותו מקום ולחוות אותו בצורה כ"כ שונה. זה נכון אגב לגבי כל אספקט בחיים. אם הצינור הזה לא היה מתפוצץ ואם המדריך בהרי ההווארז לא היה נופל מהמצוק, יכול מאוד להיות שהייתי שוכח מהמקומות האלה, כמו אלף ואחד מקומות אחרים שביקרתי בהם וש-"לא קרה בהם כלום".
    ניסיתי כמה פעמים להכניס את עלי הקוקה האלה לפה. אני חושב שקקי של ג'ירפה יותר טעים מהדבר הזה. עזוב אותך מקוקה. יש דרכים אחרות להירגע 😎

    אלעד –
    תאר לך מה היה קורה אם במקום קוקה קולה היינו נותנים להם את הדבש של תמר… 🙂

  • אלעד הגיב:

    וואו איזה סיפור.
    סחתיין, שוב הצלחת לגרום לי להיות מרותק למסך ולהתחיל לחשוב עם עצמי אחרי שאני מסיים לקרוא.
    תמיד קשה לי לדעת שיש בעולם דברים כאלה ושהיכולת שלי לשנות כמעט לא קיימת.
    תודה

  • אחי, דפק לי הלב. הייתי שם בעצמי, אבל נראה לי שעברתי חוויה אמיתית יותר בפוסט שלך. 🙂
    יש למישהו קצת קוקה להירגע?

  • אייל עמית הגיב:

    תמי בר –
    איזה מגניב שאת פה (ולא רק בפייסבוק). אז שוב, ברוכה הבאה ותודה על התגובות שלך.
    השדים האלה נמצאים אצל כולנו. כל מתרגל מדיטציה מכיר את השדים האלה היטב. מספיק רק לשבת בשקט ולעצום עיניים כדי לפגוש את הדיאבולו הפנימי… השד הזה שכל הזמן רוצה מאיתנו מינחות ושאינו מסוגל לדחות סיפוקים והשתוקקויות. רובנו שבויים לרצונותיו של הדיאבולו הזה. מה שמכניס הרבה בלבלות בחיים משום שלדיאבולו הזה יש את התכונה הזאת לא להיות מרוצה אף פעם. הוא תמיד רוצה יותר. תמיד רוצה עוד.
    האמיני לי, את לא לבד. רובינו נמצאים במקום המבולבל הזה, רק שמעטים באמת מודעים לכך ומסוגלים לדבר על זה בקול רם כמוך.

    גלי –
    ברוכה הבאה גם לך.
    וואחד עולם יש לנו, הא? מורכב, צבעוני, מוזר, מיוחד, מוטרף, מרתק…
    מקווה שגם נכדינו יזכו לגלות זאת. אם לא נצליח נשמיד את העולם הזה קודם.

    גלי מנדל –
    זה נכון, עבדות של ילדים קיימת בהמון מקומות בעולם. בהודו לבדה תמצאי עשרות מיליונים של ילדים עובדים בטקסטיל, בחקלאות, בתעשיה… באמת לא חסר. ראינו אותם, יושבים באיזה חדר חשוך, על הרצפה עם גב כפוף, משחילים חרוזים לשרשראות, מגלגלים קטורות בידיים, מקלפים אגוזי קשיו…
    שמח שהמסר עבר טוב. היהירות היא בהחלט מהשטן. אם הדיאבולו שם במכרה היה יודע שהתמונה שלו פורסמה כאן בבלוג, אני בטוח שהיה מחייך לעצמו, או מפוצץ איזה צינור אוויר בשביל הסבבה.

    שלומי –
    אני מניח שלאמא שלי ירדו איזה חמש שנים מהחיים במצטבר. שלושה בנים!!! צבא, טיולים ארוכים בחו"ל… באמת שלא חסר סיבות לדאגה. בכל אופן, נתברכתי באמא חזקה שעברה טלטלות לא מעטות בחייה. אם היא לא הייתה כזאת, את הדרכון שלי כבר מזמן הייתה מעלה באש!
    ואגב, כמו רבים טובים אחרים, גם היא קוראת את הטור הזה מדי שבוע. היא לא מהמגיבים, אבל אני תמיד מקבל ממנה טלפון… אמא יש רק אחת!
    (ואמא, אם את קוראת גם השורות האלה כאן, הדזמנות טובה להגיד לך תודה, ושאני אוהב אותך, ו-"אל תדאגי, זה לא באמת, זה רק סרט"… 🙂 )

    רני –
    זה קטע. אני מסתכל על ההורים שלי, על ההורים שלך, על כל הדור הזה… נראה כאילו פעם הייתה פחות מודעות לנושא האלימות, או שאולי טלווזיה לא נתפסה אז כמשהו אלים. חיים יבין, רגע עם דודלי… טרויה, גלדיאטור… מה זה משנה, הרי "זה לא אמיתי, זה לא באמת, זה רק סרט" – גם לך אמרו את המשפט הזה כשהיית קטן?
    בכל מקרה, הדרייב אין של ההורים שלך נשמע כמו אחלה ביזנס. חשבת אולי למכור כרטיסים בימים שהנכדים לא שם. ובלילה, אפשר גם לעשות הסבה להקרנת סרטי זימה למבוגרים. בדרייב אין התל אביבי באמת עשו זאת עד לא מזמן. אנשים שלא רצו לשלם כרטיס, היו יושבים על הגבעות של אוניברסיטת ת"א ומשקיפים על המסך מלמעלה. כתבו על זה אפילו בויקיפדיה http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%91_%D7%90%D7%99%D7%9F

    יובל –
    חזק מאוד. מת על הציטוטים שלך.

    בינה'לה –
    מה אני אגיד לך, אני כנראה בחור מאוד סקרן, אם כי בחיי לא תמיד בחרתי מרצוני החופשי להכנס אל התופת… כנראה שיש דברים שכתובים למעלה. לא תמיד זה בידיים שלנו.
    שולח לך קערה ענקית של רימונים קלופים, שקית מלאה פסיפלורות ומגש פלחי פומלה מתוקה.
    הא, וגם תוסיפי לזה נשיקה. בעצם שתיים.
    אין עליך בינה. אין!

  • בינה הגיב:

    כעת, כשאני כבר מחוברת לחמצן, אני לא מבינה איך בנאדם נכנס, מרצונו הטוב, לתוך התופת הזאת. מה, אתה לא מאמין למה שמספרים לך וצריך לבדוק כל דבר במו חייך?
    אני, בתור מי שתמיד עוצמת עיניים ומבקשת שיגידו לי "מתי די", מבקשת שתשב ותכתוב. מתנת אלהים יש לך – אתה יודע להעביר תחושות, אווירה ואפילו לגרום לי קשיי נשימה. בספר אני יכולה לשאת זאת, אולי… נו, לקנות לך נוצה וקסת?

  • יובל הגיב:

    "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה. זהו צירוף שתי המלים "יהיה בסדר". צירוף המלים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום יום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המלים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה-"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חבר'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה.
    אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר".

    – יצחק רבין

  • רני כהן-ניצן הגיב:

    מקסים!!!
    אהבתי איך בטוויסט מושלם העפת אותנו בשפתך הייחודית, בקצב צעדי ריקוד המילים (שבזה אומנותך!), מהדרייב-אין היישר לקצה השני של העולם. בווום! ולרגע כאילו הייתי איתך שם.
    מקסים!!!

    בגירסה המודרנית של המשפחה שלנו ה"דרייב-אין" הוא בייתם של ההורים, שלהם יש 3 טלויזיות וכולן עובדות במקביל, כל אחת בשלה, וסבא (וגם סבתא) שמראים באהבה גדולה לילד הגדול שלי כבר בגיל 3-4 את "טרויה", מבלי להסתיר כלום, כשסבא לא ממש מודאג מההשפעה של כל החרבות הראשים הנערפים והדם המשפריץ על נפשו של הילד הרך שלי, ורק נע באי-נוחות בסצינה שבה הוא (הנכד שלו) רואה את הגיבור(בראד פיט, לא פחות) מתגפפף ואף יותר, עם אהובתו. לאחר השוק הראשוני וכמה הקרנות שלא הייתה לי עליהן ממש שליטה, החלטתי להחרים את ה-DVD הקנוי הזה, "ולהשאיל" אותו לחבר מהעבודה לתקופה בילתי מוגבלת. ושלא תחשוב שלא שואלים אותי "מתי אני כבר אחזיר את הסרט הזה מהחבר שלי?"
    מעניין לאן החוויה הזו תוביל אותו בהמשך החיים.

  • שלומי הגיב:

    בוא'נה אתה לפעמים מאיר כמו לד גדול בהיר בחושך מנוקד מגנזיום..
    מי הרשה לך אחרי זה לטוס שוב פעם לטיולים בחו"ל ?

  • אפריים הגיב:

    עוצר נשימה תרתי משמע

  • גלי מנדל הגיב:

    בלתי נתפס!!!
    יש המון מקומות בעולם שמעסיקים (מעבידים) ילדים. פשוט נורא.
    הסיפור מרתק ועוצמתי במיוחד
    המסר שלך עובר חזק. היהירות היא מהשטן! (כלומר מהדיאבולו)

  • יניב הגיב:

    אחוני איזה סיפור.מרתק.גמעתי בשקיקה.אני מאד אוהב לקרוא את הסיפורים שלך!!

  • תמי בר הגיב:

    ואני חשבתי לתומי שרק לי יש שדים שמתרוצצים והופכים את חיי לבלבלה אחת גדולה..:)..סוחף לחלוטין אייל!!

  • נירית הגיב:

    וואוו וואוו וואוו, אין מילים אין אוויר אין חמצן
    איזה סיפור, איזו עוצמות, אילו מראות, אילו תובנות אייל.
    ואוו !!!!!!!!!!!!
    האמן לי, עם כתיבה כמו שלך, התמונות שצירפת מיותרות.
    ואגב, אין כמו הדרייב-אין. למה לא משפצים את המקום? סתם עומד שם שומם ונטוש. אולי תרים את הכפפה?

  • גלי הגיב:

    תודה על הסיפור. איזה עולם איזו מציאות.

  • אייל עמית אייל עמית הגיב:

    רבי סער –
    אתה מתוק ומקסים. תודה.
    כולנו יחידים ומיוחדים ובד"כ רק כשאנו חווים חוויה קשה ומטלטלת אנחנו נזכרים בזה.
    רוצה שאספר פה לכולם כמה א-ת-ה יחיד ומיוחד?

    טליה –
    אחלה יציאה. שלך?
    אהבתי. צרבתי!

    רונית –
    שום דבר אינו מובן מאיליו. גם לא החמצן שאנחנו נושמים ובטח לא התגובה שלך כאן
    תודה. אני מעריך זאת מאוד.

  • רונית הגיב:

    גי'זס אייל, איזה סיפור. חטפתי קלסטרופוביה וחנקה. אני נושמת עמוק עכשיו ומודה לאל על החמצן.

  • טליה הגיב:

    לדעת מתי אתה בשיעור זה שיעור בפני עצמו!!

  • סער הגיב:

    אחי – כל פעם מחדש.
    אתה יחיד ומיוחד.
    מתי הספר?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *