/ QR / qr21 – ג'סי ראם!

qr21 – ג'סי ראם!

שני הודים דקיקים מנסרים לי חתיכה יפיפייה של עץ טיק

/

קשה לתאר במילים את הקסם של האיש הזה. מוקש צולל בתוך גזע של דיג'./קשה לתאר במילים את הקסם של האיש הזה. מוקש צולל בתוך גזע של דיג'.

/

שני פאקירים שנחתו במרכז החצר עם נחש קוברה ועשו לנו שמח. 100 רופי מכל אחד בהחלט סיפק אותם.

/

 

/

ג'ם ספונטני מסביב למדורה. תכף הצא'י יהיה מוכן.

/

/

מחוץ לחצר של מוקש. ההודים רואים מצלמה - ישר רוצים להצטלם! תוך שניות הקיפו אותי עשרות ילדים. נרתיק הדיג' תלוי לי על הכתף.

/

/

"very special didgeridoo..."  המזכרת היחידה שנותרו  לי ממנו ומנרתיק ה-ג'סי ראם הקדוש. LET GO!!!

/

 

/


תגובות:

64 מחשבות על qr21 - ג'סי ראם!

  • שירי בכר הגיב:

    וואי וואי, איזה ספר, איזה סיפור…מעניין, מרתק ומרגש. אנחנו (כל המשפחה) נהנים מאוד לקרוא אותך במיוחד שאנחנו כאן בגואה…הסיפור הזה זה אחלה שיעור לחיים. אוהבת את הגישה שלך, תמשיך בדיוק כך 🙂

    • אייל עמית הגיב:

      תודה שירי ?
      לדעת לשחרר זה מתנה ענקית לחיים. קל להגיד, קשה ליישם, אבל לפעמים כל מה שצריך זה פשוט להרפות, לנשום, לחייך ולשחרר.
      איזה כיף שכולכם קוראים יחד. תענוג!!! ?

  • לירון הגיב:

    סיפור מעולהההה

  • כפיר הגיב:

    קראתי עכשיו שוב. מטורף לגמרי!

  • אייל עמית הגיב:

    אייל איש הבום היקר והאהוב!
    איך ריגשת אותי עכשיו, יא אללה שלך, כולי עם עור ברווז פה. איזו עוצמה יש למילים שלך. כמו חצים ישר לתוך הלב. חצים של אהבה, של נתינה, של פירגון, של אדם מודע ופתוח. אין לי ספק שאתה הולך לחזור מאיטליה ולפתוח פה קליניקה שאנשים (ובעלי חיים) יעמדו בתור אליה. בדיפלומה שלך כתוב "ווטרינר", אבל כל מי שיפגוש אותך יגלה מהר מאוד שמדובר בווטרינר עם נשמה! נשמה בגודל אוקיינוס! אתה איש נדיר ומיוחד כל כך.
    יא אלוהים, איך בא לי עכשיו על השקשוקה שלך!!! מתי חוזרים לאיזה סשן טוב אצל מוקש???????? מתי????????
    אני אוהב אותך בן אדם. חזק!!!
    תודה.

  • אייל הגיב:

    נשלח בטעות…..הנה ההמשך

    …..זוכר את 'ווס' מתנגנים בעליזות אפריקאית מזוג הספיקרים הקטן
    את הסיפורים על המרפסת את הארוחות השקשוקה המפורסמות
    את הטיולים עם מוקש בריקשה ,את ילד הירח
    את העובדה שגילית לי מה שתמיד ידעתי-לימים יש ריח 🙂
    את הניצוץ בעיניו של מוקש שהענקת לו את כלי העבודה שהבאת איתך
    זוכר גם כמה אהבה היתה בי לאשה הכי מיוחדת שהכרתי ואהבת חיי שכבר לא איתי
    אבל רישיקש ומוקש ישארו תמיד הזכר לכמה שלווה ואהבה ואור יכולים להיות מציאותיים ולעטוף אותך
    שם גיליתי בפעם הראשונה שאלו לא רק מילים
    כל זה הציף אותי (ואת העיניים)כרגע
    ואני בטוח שאם יערה היתה קוראת את השורות האלו היא היתה מתרגשת לא פחות
    אז תודה שוב שהחזרת אותי לחודשיים בחיי בהם ידעתי באמת אושר ושלווה מה הם.
    בום!

  • בום הגיב:

    שוב תודה
    שהחזרת אותי לשם
    אני קורא את המילים וריח המדורה ,הצא'י ושרף עץ שישם עולה באפי
    צמרמורות,זוכר איך קלטתי למה אני שם כבר חודשיים בשנייה ששאלת אותי אם אני קולט
    שאנחנו יושבים במחיצת איש מואר
    זוכר את

  • אייל עמית הגיב:

    הי לימור
    את התגובה שלך (המפורסמת למעלה) שלחת לי במייל, אך באישורך פרסמתי אותה גם כאן. נראת לי תגובה לגמרי במקום והייתי שמח להתייחס אליה גם כאן בטור!!!

    אז ככה, יש מצב לגמרי!!!!!!!!!!! וגם נשמע לי מאוד הגיוני מה שאת אומרת! אסור לשכוח שהאיש צעק עלי במבטא הודי כבד. לאוזני הישראליות זה נשמע כמו ג'סי ראם, ולא ג'אי סרי ראם….
    אם תנסי לצעוק בקול רם וברצף את המילים ג'אי סרי ראם, ג'אי סרי ראם, ג'אי סרי ראם… תראי שיוצא לך ג'סי ראם 🙂 🙂 🙂
    פשוט גדול!!! איזה טויסט מעולה הבאת פה לסיפור.
    עכשיו אני יודע סוף סוף מה משמעות הג'סי ראם הזה. כלומר ג'אי סרי ראם 🙂
    תודה לך!!!
    עכשיו יש לי עוד סיפור לספר…!

    שוב תודה
    אייל
    🙂

  • לימור ליברמן הגיב:

    אייל הי,

    לגבי בסיפור שלך על ג'סי ראם…

    אמנם לא הייתי בהודו,אבל שסיפרתי על הסיפור בזה לאנשים שמכירים את התרבות בהודו…
    נראה לי שהוא אמר "ג'אי שרי ראם"(jay shri ram) ולא ג'סי ראם.
    שהמשמעות זה הלל לכבוד ראם (ו-ראם זו התגלות אלוהית)

    לימור.

  • גיא הגיב:

    הנה עוד פנינה מהאיש היקר הזה:

    אותו ערב סיימתי את ג'מבה שלי, אבל הוא אמר לי שאני חייב להשאיר עוד לילה אחד בחצר כדי שכלי הנגינה, שזה עתה נולד, יספוג את האוירה של המקום. "הלילה תחלום על התוף שלך", אמר, "ומחר בבוקר טבול בגנגס לפני שאתה בא לקחת אותו. ואז תראה ש –

    Same dream same sound
    "

  • Shiri הגיב:

    Wow! what a story..
    I wish we all learn from this to a better life!
    LOVE

  • נינו הגיב:

    סיפור נהדר!
    התמונות עוזרות להעביר את התחושה במקום.
    מוקש יודע שהדיג' איננו?
    אגב, מזל טוב על ה-side bars בראש הטור.

  • טליה הגיב:

    זה לא רק לשחרר אייל, אלא גם להישאר עם הדברים הלא חומריים והיותר משמעותיים שלקחת משם.
    אולי אם היה הדיג' היית רואה אותם פחות כי הוא היה ממסך עליהם…?
    אח אח…איך כל דבר זה שיעור…איך????????

  • יובל הגיב:

    "לימדתי את האדם כיצד ליצור את העתיד, ובעזרת היצירה לשחרר גם את העבר."
    – סוקרטס

  • פרדסחנאית הגיב:

    מצטערת על הדיג' שהלך לאיבוד. איזה נאחס הביא לך ההודי הזה מהרידואר. מצד שני, אולי דווקא נתן לך מתנה גדולה…
    נורא נחמד שאתה מצרף תמונות לטורים. אחלה תמונות!
    סיפרת באחד הטורים שאתה בענייני קלפים. הנה קלף של אושו על letting go
    http://www.osho.com/magazine/tarot/TarotCardNew.cfm?All=Yes&Nr=56

  • נגה הגיב:

    נהנתי לקרוא! כרגיל עשית לי חשק גדול לטוב להודו, אבל גם שיתפת במסר גדול שהיה ממש במקום:)
    יש לי עוד הרבה "Let go" לעשות:))
    תודה!

  • שחר הגיב:

    יופי של דיג' וסיפור. ביסלי גריל !

  • אייל עמית הגיב:

    צביקה!!!
    ראית את רועי בתמונה של הג'ם סשן מסביב למדורה? בפינה השמאלית למטה… יש לי עוד מלא תמונות יפות שלו מהחצר של מוקש. זיכרון לכל החיים. איזו מתנה נתת לילד הזה, יא אללה!!!!
    "צביקה ורועי, אבא ובן, נסעו לטייל בהודו" – איך אברמי אוהב את המשפט הזה, הא?
    עוד אספר עליכם באיזה טור
    נשיקותתתתתת
    🙂

  • אייל עמית הגיב:

    עמלמולה –
    איך אומר המשפט ההודי הידוע – "אין אינדיאה אבריטינג איז פוסיבול!". תאמיני תאמיני, זה אמיתי לגמרי גם אם לא נשמע לך הגיוני. ובנוגע לשאלתך, הנה התשובה: "התופים… הדיג'ים… זה רק התירוץ. זה נכון, יש כאלה שבאים נטו כדי לבנות לעצמם כלי נגינה מגניב וללכת, אבל יש גם כאלה שבאים כדי לחוות את המקום, לחוות את האיש, לצאת עם עצמם למסע עמוק ומרגש, לעבור תהליך פיזי נפשי ורוחני מלא משמעות ותובנות לחיים. מוקש הוא לא רק נגר. מוקש הוא מורה דרך!" – זה למה נסעתי 🙂

    רני –
    כן, גם אני מסתכל אחורה בזמן ונדהם, בעיקר מענת המדהימה שאפשרה לי לקחת חודש off ולטוס להודו. אני מניח שזה יותר פשוט כשאין ילדים בתמונה… מצד שני, למה כשצה"ל קורא לנו לחודש מילואים זה בסדר ולטוס חודש להודו, זה לא? יאללה, אני הולך מחר לקנות כרטיס… לפסטיגל אולי… חחח….
    בביקורנו בלדאק (צפון הודו), נכחנו בבניית המנדלה המדוברת. 14 יום ליתר דיוק לוקח להם להשלימה. יושבים עליה כמה נזירים במקביל ומתחלפים עפ"י משמרות מסביב לשעון. הם כולם שקועים במדיטציה עמוקה, שקועים בתוך המנדלה, גם פצצות אטום לא יסיחו את דעתם. עבודת נמלים, גרגר אחר גרגר. באמת לא ייאמן. ואז, בקטס מדהים המתרחש ביער, מוחקים את המנדלה בהנף יד ושופכים את החול הציבעוני שלה לנהר. הכל ארעי! הכל זמני! הטיבטים חופשי לקחו את ה- let go לאקסטרים.

    אהוד –
    ברוך הבא לטור. מכיר את מוקש באופן אישי?

    מורן טיביזי-
    1. כפרה עליך, הקרדיט כולו שלכם: מורן צוקרמן, יואב קליימן ופיצה לוי! תודה!!!!
    2. זה באמת כאב, אבל באמת שגם שחררתי. כאבו לי יותר החתכים והיבלות בידיים שהגלידו עוד שבועיים אחרי שחזרתי.
    3. זהו, ממחר דיאטה! אני כזה בטטה עכשיו, אלוהים. פלא שיש לי עוד שיערות על הראש 🙂
    4. 🙂
    5. חולה עליך יותר

    יניב –
    תודה אחי. לא זכרתי שסיפרתי לך את הסיפור הזה. קטעים.

    אסתי –
    ברוכה הבאה לטור!!! ותודה על מה שכתבת.

    עטרה –
    נהדרת את בעצמך! איזה כיף שאת מגיבה כאן. שולח לך נשיקה גדולה דוך לקציר. מתי את לוקחת את בינה להודו???

    גלי –
    כן, אני בהחלט מאושר בתמונה הזו. תאמיני אם אספר לך ששנייה לפני שהתמונה הזו צולמה לא היתה נפש חיה ברחוב? גם אני צריך לעשות גיבוי לתמונת. שלא יבוא לי איזה וירוס ג'סי ראם וימחק את הכל.

    נשיקות ואהבה לכולם
    לילה טוב
    אייל

  • צביקה הגיב:

    הזדמנות להודות לך ובשם רועי על ימים מרתקים ברישיקש.

  • כפיר הגיב:

    ג'סי ראם, ג'סי כהן… עושה רושם של כל הג'סים האלה תמיד נגמרים רע.
    אחלה של טור אייל. עשית לי ממש חשק לטייל. אזכור את השם של האיש. יום אחד אולי אביא אליו קפיצה.

  • גלי הגיב:

    הי אייל. תמונות משגעות. אחלה סיפור. טור נהדר. בתמונה שלך עם הילדים ההודים – קשה שלא להבחין בחיוך המאושר שלך. רואים שעברת שם חוויה רוחנית חזקה. אפשר לראות את ההילה סביבך.
    תודה על התזכורת בסוף. לפני חודש עלה לי וירוס על המחשב וכל התמונות נמחקו. התקשתי מאוד לשחרר, אני מודה. אבל בסוף שחררתי. איזו הקלה. עכשיו יש מחשב חדש, הרבה יותר מצ'וכלל ולתמונות החדשות כבר עושה גיבוי 🙂

  • עטרה הגיב:

    נהדר!!!!

  • אסתי הגיב:

    ללאייל!

    פפשוט סיפור מקסים ומרגש!
    כאין מילים!
    גגם עושה המון המון חשק,לשוב לבקר בתת ישבת המקסימה הזו הודו!!!

  • יניב הגיב:

    למרות ששמעתי ממך כבר את הסיפור,התענגתי עליו שוב.שיעור גדול בעיניי אבל בעיקר התובנה שלך. נהנה לקרוא אותך !! יניב

  • אין לי הרבה זמן להגיב, רק כמה דברים:
    1. מעניין מי אלו החברים שלך שהיו בהודו וסיפרו לך על מוקש….
    2. אני זוכרת היטב את כאב הדיג'ירידו שמעולם לא הגיע….
    3. אתה כזה חתיך בתמונות!!! התמונות שלך מזכירות לי כמה יפים וצעירים היינו ממש לא מזמן… היופי עובר לילדים…
    4. היופי הפנימי משתבח!!! נתנחם בזה….
    5. חולה עליך!!!

  • אהוד הגיב:

    ההתרגשתי עד דמעות.
    ללא מילים…
    חוץ מ…
    תודה!!!

  • רני הגיב:

    אייל
    דמותך הצעירה משהו המתנוססת בתמונות שאתה מצרף, המבט המאיר והתמים בעיניים, עוזרים להפוך את הסיפורים המקסימים שלך לעוד יותר אישיים ועוד יותר חודרים. הדבר שהכי התרשמתי ממנו זה הזמן שלקחת לעצמך…הזמן שלקחת לעצמך, והדרך המודעת (במקום לא שגרתי) שעשית שם עם הזמן היקר הזה, עם הנגר הזה, לצלול פנימה, ולנהל דיאלוג אישי עם עצמך. זה חזק מאד. איזה יופי.

    לא מזמן נתקלתי בכתבה בנשיונל גיאורפיק על הנזירים הטיבטים ותיאור עיסוקם בבניית ציורי מנדלות. מנדלות גדולות יפהפיות (שהם מציירים באופן ידני כמובן) מחול צבעוני (בעזרת משפכים מיוחדים) עם דיוק כמעט דיגיטלי.הצילומים מאד מרשימים. יצירת פאר כזאת יכולה לקחת כמה ימי עבודה קבוצתיים, ובסיומה (אלוהים ישמור) מוחקים אותה הנזירים כדי לסמל שהכל בר חלוף. באם אמא של ה-Let Go

  • ניר הגיב:

    ג'סי ג'סי …ג'סי ג'סי ראםםםםםם הוו הוווווווו……עכשיו הוא נעלם!! (נחמה זאב)
    אותי שחררו גנבים שפרצו לי הביתה מטבעת הנישואין (באמת לא ידעתי מה אעשה איתה אחרי הגירושין) 🙂

  • עמלמולה הגיב:

    ואם מותר לבורה שכמותי לשאול ,מה אתה עושה בהודו עם נגר הודי שמלמד הדיוטות לבנות דיג'ים [מאוסטרליה] וג'מבהאים [מאפריקה].. זה נשמע לי ..איך לומר.. בלתי הגיוני בעליל…

  • נירית הגיב:

    תודה אייל. לא נוסעת לאמזונס בחיים שלי עכשיו.
    התמונות שלך מהממות ואפילו עושת קצת חשק, אבל כשאני חושבת על הנמלים האלה ושאר היצורים שמסתובבים שם… לא תודה. נשארת פה במזגן.
    בשביל זה יש לי אותך. סע, תהנה, תחזור, וספר לי איך היה. ברוך השם, אתה יודע לספר סיפור יופי.מכרות כסף, צינורות אוויר מתפוצצים, נמלים עוקצות, חילוצים בשלג עמוק. עזוב אותי בשקט. סע אתה. מתה על הסיפורים שלך, הזויים ככול שיהיו.

  • אייל עמית הגיב:

    תמר הדבש, תכיף שולח קישור…
    בנוגע לטל-אל ויודפת… אל חשש, יש לנו דרכון. נבוא לבקר אתכם 🙂

  • תמר הגיב:

    איילי…
    אני רואה שיש עוד חברים בסוריה…. (טל אל זה ממש קרוב לסוריה שלנו)

    וחוצמזה היום יום רביעי התפנתי לקרוא את הטור ו…. מה קורה אין שום דבר במייל…
    נשיקות

  • אייל עמית הגיב:

    הדס, ומה את אומרת הטקס הזה?
    עוד יותר קשה לצפיה!!!!

  • הדס הגיב:

    אני מדברת על טקס הנמלים העוקצות….. קצת קשה לתפיסה!

  • אפריים הגיב:

    מרתק. כרגיל.

  • ערן הגיב:

    נבוא לבקר בקרוב. חוצמזה אנחנו מזמינים לטל-אל! בואו!

  • אייל עמית הגיב:

    ערן!!!!!!!!!!!!! הגנוב שחובש כובע צמר באמצע האמזונס!!!
    קבל עוד כמה תמונות שיעיפו אותך
    מתי אתם באים לבקר אותנו???

    DSC09409

    מסתבר שלא פשוט כ"כ למצוא במבוק באמזונס. שטנו איזה שעתיים בסירה, המנוע נתקע שלוש פעמים בדרך. אבל בסוף יצא מזה דיג'רידו
    DSC09422

    מנגנים בנבל פה. כל חיות הג'ונגל בהאזנה. מי עושה את הצלילים המוזרים האלה
    DSC09298

    אתה מסביר למקומיים איפה נמצאת ישראל. איך בכלל נראת ברזיל ואיפה זה האמזונס. החולצה של הנער פשוט הזויה!!!!!
    DSC09499

  • ערן הגיב:

    אחחחח…
    איזה כיף שהיה לי הבוקר,

    קראתי את הטור בשבוע שעבר דרך הנייד שלי אבל שם לא ראיתי תמונות, קראתי שוב עכשיו וריאיתי אותנו באמזונס, כאילו זה היה אתמול.

    אתם כולכם קרועים ואני מתגעגע,
    ערן (זה שחובש כובע צמר צבעוני באמצע האמזונס)

  • אייל עמית הגיב:

    הי יובל, אכן כן. עשינו למעיין ברית 🙂

    בינה'לה –
    מילא אני, אבל לאמא שלי יש עוד שני בנים, משוגעים לא פחות ממני… 🙂
    בא נגיד ככה, חברות הקוסמטיקה המייצרות צבע לשיער, מאוד אוהבות את אמא שלי…
    מה שכן, היא אף לא יכולה להתלונן שמשעמם לה. תמיד תהיה סיבה לדאוג. תמיד תצוץ שערה לבנה חדשה לצבוע.

    עודה (עודג'י) גיבור! –
    אני רק חושב עליך נהיה לי חיוך קילומטר על הפנים. יא קרוע!!!
    איזה כיף היה הא? פשוט חלום!!!! קבל כמה תמונות שיעיפו אותך מחוץ לאטמוספירה:

    DSC09456

    DSC09423

    445

  • עודה הגיב:

    חברים,לכל הלא מאמינים שבינכם

    אני רק רוצה לומר שהייתי שם ולא היה צריך לראות יותר מרגע את הפרצוף של אייל
    כדי להבין מה עובר עליו ………..

    תאמינו לי זה כאב חחחחחח

  • בינה הגיב:

    תמיד אני אומרת עליך "אשרי אמך יולדתך," אבל כעת אני כבר שמחה שאני לא אמא שלך. בטח נתת לה סיבות טובות לצבוע את שערה בגיל צעיר. מצטערת, אני מגיבה על פי הגיל שלי. אני מתה על התיאורים שלך. אתה יודע שיש לך כישרון כתיבה אדיר? נו, איפה הספר? אבל לא מסוגלת להביט בסרטונים האלה, הם עושים לי כואב בפולקעס…

  • יובל הגיב:

    "רינלדו הוריד עוד כוס קפירינייה ולפני שתקע גרעפס של שיכורים סיכם ואמר: "קרייזי פרימיטיב פיפל!!!". הורדתי גם אני כוס וסיפרתי לו על "הקרייזי פרימיטיב פיפל" מהמזרח התיכון שכבר כמה אלפי שנים חותכים לתינוקות שלהם את הקצה של הבולבול בגיל שמונה ימים. "

    טור חזק מאוד. המון חומר למחשבה.
    סתם מעניין אותי לדעת, בסופו של דבר, עשיתם ברית לתינוק החדש שלכם?

  • יובל הגיב:

    "ילדים דורכים על נמלים בפיזור דעת, אך הנמלים נמחצות ברצינות רבה."
    – יהונתן גפן

  • אייל עמית הגיב:

    והנה עוד סרטון על השבט ההזוי הזה. סרט קצת יותר דרמתי. כאילו שחסרה פה דרמה.

  • אייל עמית הגיב:

    גלי –
    האמיני לי, כל עקיצה שוות ערך ל30 עקיצות דבורים אם לא יותר. הכוונה היא לרמת הכאב, לא לרמת הסכנה. ברור שאם עוקצות אותך 6000 דבורים את מתה במקום. הארס של הנמלה הזאת פועל אחרת. הוא פחות מסוכן, אבל פי 30 יותר כואב. גלי, זה כאבי תופת. כהנמלה עקצה אותי ביד הרגשתי שאשכרה מישהו הכניס לי כדור לתוך היד ופוצץ אותה.
    ת'כלס, מבחינת רמת הכאב, אין שום הבדל בין 6000 עקיצות של נמלים כאלה ל-3000. וגם אם היו עוקצים את הנערים האלה 10 או 20 נמלים, הם לא היו חווים פחות כאב. העקיצות האלה כל כך כואבות שזה כבר לא משנה אם נעקצת שוב או לא. היד מתה!!!!! את יודעת מה זה מתה? מתה!!!!! אין תחושה בכלל. כל הגוף שורף. בוער. בסרט אגב, לא מציינים זאת, אבל לא מעטים באמת מתים מזה.
    מפחיד. באמת מפחיד. צריך רבה אומץ כדי להכניס את הידיים שלך לכפפת מוות כזאת.

    חנן –
    סקרנת אותי מאוד. נשב פעם על איזו עוגת-פנינה וקפה, הא?

  • חנן אלון הגיב:

    אייל יקירי, אכן כן וזה סיפור ארוך ומעניין בפני עצמו, כמו סיפורם של רבים שנולדו בתקופת השואה.

  • גלי מנדל הגיב:

    איזו יפה ענת. עם אחד כמוך בטח לא משעמם לה אף פעם הא אייל…
    הסרט על השבט בברזיל פשוט חולני. איך הם בכלל שורדים אחרי העקיצות האלה. אתה אומר שכל עקיצה שווה לשלושים עקיצות דבורים, כלומר אם אני עושה חישוב נכון, בתוך כל כפפה כזאת יש 3000 דבורים. איך אפשר לשרוד 6000 עקיצות? משהו לא מסתדר לי. אשמח להסבר.
    סקרנית לשמוע את הסיפור על נמלי האש שהזכרת. מה קרה לענת, עקצו אותה גם?

  • Tomer הגיב:

    CRAZY!!!!!!!

  • שלומי הגיב:

    ממש נטלת את עוקצי והוצאת לי את כל המלים מהפה: "לא להאמין!" !!

  • אייל עמית הגיב:

    אוקיי, אשאל את ביתו של אבונילי…
    ומה בנוגע לזה: "המזכירים לי את ריחות מולדתי בוליביה (בה לא ביקרתי מאז הייתי בן 4 … )."
    שו הדה? נולדת בבוליביה????

  • אבונילי הגיב:

    אייל יקירי,
    בתשובה לשאלתך אתן לך רמז: היום אחרי 3 שבועות אני שוב…."בחור כארז"… 🙂
    ואם תזדקק לרמז נוסף פנה לבתו של אבונילי ו/או לבן זוגה….
    שלך, א.נ.

  • אייל עמית הגיב:

    הי שאדיה
    תענוג לשמוע ממך. תודה!
    אירופה בהחלט מהממת ויפה, אבל אם כבר הזכרת את עניין החושים, במדינות עולם שלישי החושים עובדים פי עשר. האמזונס מ-ד-ה-י-ם. אין לי בכלל מילים לתאר את עוצמת המקום. כמובן שאם נהרות, ג'ונגלים, חיות ואינדיאנים לא עושים לך את זה, אל תסעי לשם. זה לא טיול קל ורחוק שנות אור מהנוחות האירופאית. אבל אם כן יש בך את יצר ההרפתקנות וכן בא לך לראות את האמזונס דקה לפני שהוא נכרת ונכחד – הייתי ממליץ לך בחום לקנות כרטיס טיסה עוד היום! בכל מקרה, אם זכור לי נכון מפייסבוק, יש לכם עסק משפחתי של פרחים באירופה נכון? אחרי ביקור באמזונס, תתחילו לגדל וליצא גם פרחים אקזוטיים… 🙂

  • אייל עמית הגיב:

    מור וקנינוב–
    כן כן, דולפינים וורודים. תאמיני או לא, וורודים כמו הפנתר הוורוד. וורודים כמו תחת של בבון אפריקאי. טוב, אולי קצת נסחפתי עם הבבון האפריקאי, אבל הם אכן וורודים. כמו מרשמלו שהתיכו באש.
    חחחחח….
    🙂

    טליה –
    ענת נעקצה שחבל לך על הזמן איך היא נעקצה. אספר על זה בפעם אחרת 🙂 🙂 🙂
    חופשי יש גבר גבר בבית. גם ענת עברה איזה טקס חניכה נחמד. על נמלי אש שמעת פעם? 🙂 🙂 🙂

    רעות –
    שולח לך נשיקת-כדור-רובה ללחי ימין וגם ללחי שמאל.
    תודה מותק.

    אבונילי –
    איפה אתה אבונילי. לא שומעים, לא רואים… לאן נעלמת?
    בנוגע לנחשים המסתובבים במסדרונות הממשלה ובתקשורת הכתובה והמשודרת, מציע לך באהבה רבה להרשם גם לאתר הזה: אתה תגלה שם המון דברים מעניינים ולא רק על הנחשים האלה.

    גיא פריבס –
    איזה כיף שאתה כותב לי פה. תודה!
    ברזיל מדהימה, הא? אתה מצלם סוף. תמונות אחת אחת.
    תגיד, אולי תשב קצת ותכתוב. נראה לי יש לך הרבה מה לספר… תחשוב על זה…
    בנוגע ל- "בשייט האחרון נהרסה לי המצלמה מסיבה שאינה ידועה פשוט הפסיקה לפעול", מכיר את הסיפור הקצר צבע בכחול וזרוק לים (זה גם השם של הספר)? 🙂

    הדס-
    נמלים עוקצות, עור תנין בגב או ברית מילה? על איזה מהטקסים את מדברת?

    אליה –
    בן זונה של סטיקר!
    אבל לא הייתי ממליץ להדביק אותו על האוטו ולרדת לסיני… בעצם, כמו שאני מכיר אתכם, אתם מסוגלים! אפילו תדביקו אחד בחושה. 🙂

    יניב-
    תודה אח יקר. שולח נשיקות ועוגיות חמות של מר נילסון

    ויקטור-
    תודה גם לך.
    אכן, בסופו של דבר, כולנו "קרייזי פרימיטיב פיפול".
    מבחינה גנטית, כמעט אין שום הבדל ביננו לבין הדבר הזה.
    ומור וקנינוב, תסלחי על השימוש החוזר בתמונה, הא? היא עדיין מצחיקה
    🙂

    תודה לכולכם ושיהיה לילה טוב, נטול עקיצות, לכולנו.

  • שאדיה הגיב:

    אייל שלום
    היית צריך להזהיר בעלי לב חלש כמוני לא לקרוא בלילה

    נתת לי עוד סיבה לא לנסוע לחלקים המפחידים האלה מכדור הארץ. מה רע באירופה??????????

    תמשיך לכתוב ולאתגר את החושים שלנו

    באהבה. שאדיה

  • ויקטור הגיב:

    רינלדו הוריד עוד כוס קפירינייה ולפני שתקע גרעפס של שיכורים סיכם ואמר: "קרייזי פרימיטיב פיפל!!!". הורדתי גם אני כוס וסיפרתי לו על "הקרייזי פרימיטיב פיפל" מהמזרח התיכון שכבר כמה אלפי שנים חותכים לתינוקות שלהם את הקצה של הבולבול בגיל שמונה ימים.

  • יניב הגיב:

    מרתק אחוני!!! עוד עוד עוד!!!

  • אליה הגיב:

    לא ייאמן!

    תודה לאל – שנולדתי אישה בישראל! (הופה – יצא לי סטיקר 🙂 )

    נשיקות לשפנים שבבית…

  • הדס ואעקנין הגיב:

    קקצת שוק, עכשיו יש לי עוד חרק לפחד ממנו, מזל שזה רק באמזונס!
    עדיין המחשבה קצת מזעזעת! גם הטקס הזה קצת חולני..
    ה

  • גיא פריבס הגיב:

    היי אייל,
    כיף לקרוא את הטור.
    כתוב מדהים ומחזיר אותי חזרה לתקופת האמזונס עם אח שלך 🙂
    עם נמלים כאלו אמנם לא התמודדתי אבל תולעים קטנות שנכנסות מתחת לעור ועוד שרצים אחרים כן.
    אם מעניין אותך כתבתי בזמנו "טור" (אני לא יודע איך לקרוא לזה) בנושא.
    אתה מוזמן להתרשם
    http://cafe.themarker.com/view.php?t=578524

  • אבונילי הגיב:

    אייל יקירי, כמדי שבוע קריאת הטורים שלך היא עונג אמיתי…. אני מתמוגג מקריאת דוחות המסע המוצ'ילריים המזכירים לי את ריחות מולדתי בוליביה (בה לא ביקרתי מאז הייתי בן 4 … 🙁 ).

    הערה בשולי הדברים: ה Paraponera clavata היא ייצור נחמד– הרבה פחות מסוכן מהעקרבים והנחשים המסתובבים במסדרונות הממשלה ובתקשורת הכתובה והמשודרת…..געוואללדד!!!

    ד"ש חמה לענת שלך א.נ.

  • רעות זרו הגיב:

    אני פשוט נהנית לקרוא את הטורים שלך (כמעט כמו את הספרים שלך אבל זה לא אומר שאני לא מחכה לעוד אחד), התיאורים עושים את הכל כל כך אמיתי ומוחשי (ומפחיד במקרה הזה) שזה פשוט תענוג לקריאה על הבוקר.

  • טליה הגיב:

    זה המקום לומר תודה לחני, שותפתי לטיול בברזיל, שהתעקשה לא לנסוע לאמזונס ולהעדיף עוד חוף ועוד חוף ועוד חוף בצפון ברזיל…
    בינינו, קפיריניאה יש גם שם… בלי כאבים!

    ועוד משהו…לא אמרת תודה שמי שנעקץ זה אתה ולא ענת, עוד 19 פעם והיה לך גבר גבר בבית

  • מור וקנינוב הגיב:

    קודם כל-ראשונה- כבוד 🙂
    (כנראה שיש יתרון בלהיות חסרת מעש ב4 בבוקר )
    קצת מוזר שזה מה שיש לי להגיב על כל הפוסט
    אבל…

    דולפינים וורודים!?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שינוי גודל גופנים