/ מוצרים / ספרים / כושי בלאנטיס

כושי בלאנטיס אייל עמית

לקריאת קטע מהספר

 

על חדר המעבר

"כל אדם מת. לא כל אדם באמת חי"
 מ. גיבסון, לב אמיץ

 

"מי מת?" שאלתי בחצי חיוך.
"אתה. אני. כולנו פה. אתה לא רואה? עוד מעט יקראו לך. תדבר יפה. האנשים פה אמרו לי שאם תראה להם שאתה בסדר, אז אולי תקבל חנינה או לפחות גלגול טוב."
"מה גלגול, איזה גלגול? תגידי לי, את בסרט או משהו? אני לא יודע איזה גלגול עישנת, אבל אני הולך מפה." וקמתי מהמקום בכוונה להסתלק.
"שב, יא משוגע!" צעקה עלי המכרסמת. מושכת אותי בכוח חזרה אל הכסא. "אל תזוז, הם מסתכלים עלינו," והצביעה אל כל מיני פינות בחדר, כאילו יש שם מצלמות וידאו שאי אפשר לראות. "תקשיב," הוסיפה והפעם עם מעט יותר סימפאטיה, "אני יודעת שאתה בהלם. גם אני עדיין לא קולטת, אבל אתה חייב להבין שאתה פה, כי אתה מת. אנחנו נמצאים עכשיו בחדר ההמתנה. אני הגעתי לפה בגלל תאונת דרכים. נכנסה בי מכונית, כשחציתי את הכביש. הנה, תראה את המצח שלי. אבל עזוב אותך משטויות, יותר חשוב שתתרכז עכשיו בשלבים הבאים..."

"רגע, רגע, רגע," קטעתי את דבריה ואף סימנתי לה בשתי הידיים, כאילו היו אלה שני תמרורי עצור.
"את רוצה להגיד לי ש..." והסתכלתי שוב סביב על כל האנשים שישבו עמנו באולם.
"כן. אתה מת. כולנו פה מתים," השלימה הבחורה את שאלתי והעבירה שוב את ידה על שטף הדם.
"אני מצטערת," משכה בכתפיה, "אבל תוכל לברר את זה אחר כך, כשיקראו לך," והצביעה על אחת הדלתות בקצה האולם.
"אבל למה? איך זה קרה?" הייתי המום ושיניי נקשו מרוב חרדה.
"אז מה היה כל הקטע הזה בסמטאות? מקדונלד, קריאה בקלפים, אסטרולוגיה, נומרולוגיה, כל הדלתות האלה, מה...?"
"אני הלכתי ישר לקוראת בקלפים," ענתה הבחורה והוסיפה, "זאת היתה הדלת הראשונה שראיתי. אמא שלי היא קוראת בקלפים מאד מפורסמת וחשבתי שאולי מישהו שם מכיר אותה."
"נו, אז מה קורה פה? מה רוצים מאתנו?" סירבתי להאמין שאכן אני מת.
"חייב להיות לזה הסבר הגיוני," ניסיתי לשכנע את עצמי שוב ושוב.
"יש לך סיגריה?" שאלה, "אני מתה לסיגריה."
"כן, בטח," שלפתי את הקופסה מהכיס, "אבל אין לי אש."
"זה בסדר, לי יש." בזריזות הוציאה מצית מהתיק, הדליקה לעצמה סיגריה והגישה לי אותו גם כן. הדלקתי גם אני אחת ונשענתי לאחור.
"תגידי, מותר לעשן פה בכלל?" הצצתי סביב, מנסה להצפין את הסיגריה מתחת למושב.
"תירגע. בטח מותר. מה זה כבר משנה? כולם פה כבר מתים, לא?" ענתה באדישות ולקחה שאכטה עמוקה. התשובה הזאת שלה העבירה בי צמרמורת. צמרמורת שהתפשטה לאורך כל גופי ונתנה אישור לדבריה.

"אז מה הקטע? מה אנחנו עושים פה? מה רוצים מאתנו?" שאלתי שוב ולקחתי גם אני שאכטה בשפתיים רועדות.
"אמרתי לך כבר. בוחנים אותנו. זה היה המבחן הראשון, מבחן האישיות. לראות באיזו דלת תכנס. כמה זמן ייקח לך לבחור, איזה שאלות אתה עומד לשאול, מה רמת ה-IQ וה-EQ שלך. אתה מבין, זו דרך כזו לסווג פה את האנשים."
"וויי, וויי," נאנחתי בקול ודפקתי את היד במצח, "בטח חושבים עכשיו שאני איזה לחוץ, עצבני, גס רוח, קולני, אלים ובעל אינטליגנציה רגשית ומוחית של נעל. אלוהים, היית צריכה לראות אותי. אני השתוללתי שם כמו משוגע. את לא מאמינה. הם שמו לי שם איזה מד חניה מדבר במקום אוראקל, שהוציא אותי מדעתי. חשבתי שאני משתגע."
"אל תדאג," ניסתה הבחורה להרגיע אותי, "לכולם פה הסמטה היא חוויה קשה. אצלי הקוראת בקלפים, היתה איזו אחת בת שבע עשרה וכל קלף שבחרתי יצא לי תמונה אחרת של בעלי, מתנשק עם מישהי אחרת. חשבתי שאני מתעלפת. והיא עוד צוחקת לי בפנים ומספרת לי שגם היא שכבה אתו. אני אומרת לך, אני כמעט הרגתי אותה במכות. אם לא היו מגיעים שני שומרים להפריד בינינו, הייתי הורגת אותה. אתה מבין, החוויה עם האוראקל שלך אפילו לא מדגדגת את מה עבר עלי." ופרצה בבכי מר.

"די, די חמודה," ביקשתי להרגיע אותה, בעוד אני עצמי אחוז ביעותים, "זה סתם היה מבחן. גם אני הייתי חונק את הילדה הזאת. תאמיני לי," רציתי לשכנע אותה, אבל לא היה לי מושג בכלל מה אני אומר ואת מי אני מנסה להרגיע. כל מה שהעסיק אותי באותו זמן, היה לנסות ולזהות היכן מסתתרות מצלמות הוידאו שדיברה עליהן בתחילת השיחה.
"תגידי," לחשתי, די נבוך מהשאלה שרציתי לשאול, "גם את הגעת לכאן ערומה?"
"ערומה?" צעקה בקולי קולות ואני לא ידעתי היכן לקבור את עצמי, "מה פתאום ערומה! מה, אתה מנסה להתחיל אתי? תתבייש לך. רק הרגע סיפרתי לך שאני נשואה!" פרצה שוב בבכי והעבירה את ידה על המצח.
"לא, לא, לא הבנת אותי נכון," ניסיתי לתקן את שאלתי, שאכן נשמעה מעט מוזרה, "התכוונתי לשאול אם גם את הגעת לכאן הרוסה, לא ערומה," התפללתי שהיא תקנה את הבלוף, "כי אני ממש קרוע מעייפות," ופיהקתי סתם, כדי לשכנע.
"הא, סליחה. נראה שלא שמעתי טוב. כולנו עייפים מאוד. כן, גם אני הרוסה לגמרי," ושלחה אלי חיוך קטן, שהביע סליחה וחיבה.
"אתה נשוי?" הצביעה על הטבעת שלי, כשהיא מנגבת את הדמעות.
"כן," עניתי אוטומטית ורק אחר כך קלטתי מה אמרתי, "ענתי שלי, כמה אני מתגעגע אליה. כמה היא חסרה לי."
פתאום נזכרתי בענתי שלי. עיניי החלו להבריק משתי הדמעות שהציפו אותן. "המקום הזה כל כך מוזר," חשבתי לעצמי, "אפילו המחשבות שלי לא צלולות. אני לא יודע כמה זמן אני כבר פה, אבל רק עכשיו נזכרתי שיש לי בית, שיש לי אשה, אשה שאני נשוי לה."
"יש לי אשה מושלמת," הוספתי וניגבתי את הדמעות מעיני, "אחד לשלושה טריליון מוצא כזה דבר!" ונשקתי ארוכות לטבעת, כאילו היתה זו היא.
"זה מקסים!" אמרה הבחורה, שלפה את התמונה של בעלה מהתיק ונתנה לי להציץ. היתה זו תמונה שלהם מהטאג'-מאהל בהודו. הם נראו כל כך מאושרים. הבחורה המשיכה להחזיק בתמונה במבט אטום והוסיפה בנימה צינית וממורמרת: "אבל מה כל זה שווה? הרי עכשיו אתה מת!"

כתבות מהעיתונות

100 במלאי

סיפור פנטסיה חזק ומטלטל בנושא "התעוררות לחיים". ספר הנותן את האומץ והכוח לעשות שינוי בחיים וללכת אחרי הלב.

סיפורו של איש היטק המואס בשגרת חייו הנוחים, המרופדים והמשעממים, מת לעשות שינוי וללכת אחר ליבו, אך פשוט איננו מסוגל. בנסיבות יוצאות דופן יוצא למסע הזוי ממנו הוא לא חוזר אותו דבר. סיפור פנטסיה מטלטל שיגרום לכם לזוז על הכסא, גם אם הוא מאוד מאוד נוח.

עם יציאתו לאור של הספר נפרד אייל מדיפלומת מהנדס האלקטרוניקה שלו והקים את מוזה הוצאה לאור.

זהו ספרו השני. הספר יצא לאור בשנת 2004 . כיום כבר במהדורתו השישית.


ספר מודפס:

69 45

ספר אלקטרוני:

₪52

₪28

100 במלאי

וצילמתָּ