וצילמתָּ
כושי בלאנטיס אייל עמית
לקריאת קטע מהספר
(קטע מתוך חלק א')
על סמטת הדלתות הבוחנות
"כל אדם הוא אדריכל של גורלו". אפיוס קלאודיוס
___________________________________
הפעם הראשונה בחיי שראיתי אוראקל, היתה בסרט 'הסיפור שאינו נגמר'. אטריו הגיבור ניצב שם באומץ לב, מול שני פסלי ספינקס ענקיים, בגובה מאה מטר. היה זה האוראקל הדרומי. מין ישות כזאת. נביא שמסוגל לענות על כל שאלה שתשאל. הדרך אל האוראקל אינה פשוטה. אטריו היה צריך לטוס ששה עשר אלף קילומטרים על גבו של דרקון ולעבור דרך שני שערים, כדי להגיע אליו. משני צדיו של השער הראשון ניצבו פסלי ספינקס אדירים בצבע זהב, ששמרו על הפתח. הספינקס מסוגל להסתכל ישר אל תוך לבך ולראות את האמת. רק אדם שבטוח בעצמו, יוכל לעבור דרכם. מי שנמצא אצלו חשש ולו הקטן ביותר, מוצא את מותו מקרני הלייזר הקטלניות, שהספינקסים שולחים דרך עיניהם המפחידות.
השער השני, בדרך אל האוראקל, הוא ראי קסם. שם עליך להתייצב מול דמותך האמיתית. אנשים טובים מגלים לפתע שהם רעים, אמיצים הופכים לפחדנים וחכמים מגלים שהם בעצם טיפשים. זהו מבחן לא פשוט בכלל ורוב האנשים בורחים משם בריצה, כל עוד נפשם בם.
אז למה להגיע למקום כזה? למה בכלל לסכן את עצמך? כי כשאין ברירה אז אין ברירה. כשאתה חייב לקבל תשובה על שאלה, שאיש לא יוכל לענות לך עליה, אתה מוצא עצמך מול שני השערים, בדרך אל האוראקל הדרומי.
ככה לפחות זה היה בסרט. עד שלא פגשתי אוראקל כזה בעצמי, חשבתי שהם כולם נראים אותו דבר.
את האוראקל שלי פגשתי אחרי הליכה של כמעט שעה בסמטאות אבן צרות, שלאורכן ניצבו מאות ואולי אלפי דלתות עץ מעוטרות גילופים. הסמטאות היו חשוכות למדי והשתרכו לאורך עשרות קילומטרים, כשריח חריף של שתן וצואת פרות נדף מכל עבר. יכולתי להישבע שאלה סמטאות העיר העתיקה של וראנסי שבהודו, מקום שמזכיר קצת במראהו את הקסבות הצרות בירושלים. לא היה לי מושג איך הגעתי לשם ואם באמת היתה זו העיר וראנסי, אך בייחוד הציקה לי השאלה מדוע אני מסתובב שם ערום.
ערום לגמרי.
בהתחלה הייתי בטוח שזה חלום וניסיתי להתעורר בכל דרך אפשרית. כשצבטתי את עצמי בכוח וצעקתי מרוב כאב והיסטריה, קלטתי שלושה דברים: אני לגמרי במציאות, אני לגמרי ערום ואני לגמרי לבדי בסמטאות שנראות כמו וראנסי.
דממה בלתי הגיונית שררה במקום. אם לא הייתי שומע את נשימותיי המבוהלות, הייתי בטוח שהתחרשתי.
"לפחות המקום חשוך," ניסיתי להרגיע את עצמי ולהבין מה קורה. יכולתי להרגיש את הלב מפרפר בטירוף, ממש בועט לי בבית החזה, כאילו מנסה לצאת. לא ידעתי מה לעשות. לרוץ לאורך הסמטאות, לחפש שוטר ואולי למצוא מקום להסתתר, או לדפוק על איזו דלת. לרגע הייתי בטוח שחטפו אותי. פשוט לא ידעתי מה לחשוב. הרי בעבר שמעתי כבר סיפורים על אנשים, שהתעוררו פתאום באיזו פינת רחוב וגילו תפרים במקום שפעם היתה להם כליה. בזריזות סרקתי את גופי. העברתי עליו את כפות ידיי, בניסיון למצוא סימן או צלקת.
"הכל נראה בסדר," אישרתי לעצמי ושלחתי מבטים מבוהלים לצדדים. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו, היה למצוא משהו לכסות לי את הישבן.
ומהר.
"נשארו חמישים דקות," נשמעה לפתע הודעה קולית, כמו בסופרמרקט. היה זה קול של אשה מבוגרת וצרודה. באותו רגע התכווצתי כולי וניסיתי להיצמד אל הקיר מימיני. רק אחרי בדיקה יסודית לכל הצדדים, הבנתי שאני עדיין לבדי במקום.
"עוד חמישים דקות מה?" שאלתי את עצמי ובלי להתמהמה רגע נוסף, התחלתי לפסוע על קצות האצבעות, כשאני משתדל לכסות, עד כמה שניתן, את איבריי החשופים ולהיצמד בגופי לקירות. מצד אחד רציתי לפגוש מישהו, שיגיד לי מה קורה פה, אך מצד שני לא הייתי יודע היכן לקבור את עצמי, מרוב בושה.
המשכתי לשוטט בין הסמטאות החשוכות, כשמדי פעם אני עוצר ובוחן את הדלתות. הראשונה שעצרתי מולה, היתה דלת שמעליה התנוסס שלט גדול. מצאתי עצמי עומד שם מול אותה דלת בפה פעור ופשוט לא מאמין למראה עיניי.
"מקדונלד?!" קראתי בפליאה וגבותיי התרוממו בהשתאות. ככל שהתאמצתי, לא הבנתי מה הקשר בין השלט הזה, למקום בו אני נמצא.
"פיצה האט?!" קראתי שוב בקול, בוחן את הדלת השניה וגופי מצטמרר כולו.
"פיצה האט? בוראנסי? מה זו הבדיחה הזו?" שאלתי את עצמי בהלם טוטלי, סורק את שאר הדלתות. בזה אחר זה הופיעו כל סוגי הג'אנק-פוד שאי פעם הומצאו ונפרשו לנגד עיניי. כל סוגי ההמבורגרים, נקניקיות, פיצות, שווארמה, קרפ צרפתי, צ'יקן-באגט, פרוזן-יוגורט, פיתות, בורקסים, מלוואחים, גלידות, עוגות... והריח, איזה ריח היה שם... ריח של צ'יפס וחמאת פופקורן, מעורבים בריח נקניקיות ובצל מטוגן. ריח של שוקולד חלב ואגוזים קלויים, מעורב בקוקוס וריבת חלב.
אפילו שלא הייתי רעב כלל וגם בהלם מוחלט, הרגשתי כבר איך הרוק מתחיל להיאסף לי בחלל הפה. אם לא הייתי ערום, אני משוכנע שכבר הייתי בוחר אחת מהדלתות האלה. אחרי דקות ארוכות של הליכה, סמטת הג'אנק פוד הסתיימה.
"נשארו ארבעים דקות!" נשמעה שוב הכריזה ולבי החסיר פעימה.
"מה קשור עכשיו בית כנסת ספרדי?" שאלתי את עצמי בתדהמה, מביט בשלט שמעל הדלת ולא מאמין.
"מה זה המקום המטורף הזה?" שאלתי שוב ושוב וניסיתי להצניע עד כמה שיכולתי את איבריי החשופים. היו שם אינספור דלתות. לנגד עיניי נפרשו כל סוגי הדתות בעולם ובמרווחים של מטרים ספורים בלבד אלה מאלה. סוגים שונים של כנסיות ומסגדים, מאות סוגים של בתי תפילה, מנזרים, פולחנים, כתות, מקדשים עתיקים ואפילו מודרניים. באמת שלא הצלחתי להבין במה מדובר, אך גם לא נשארתי שם יותר מדי זמן כדי לגלות. לא יודע איך, לא יודע למה, פשוט תפסתי את רגליי והתחלתי לרוץ, כשמאות בתי תפילה קדושים, חולפים על פניי בזה אחר זה.
"נשארו שלושים דקות!" נשמעה שוב הכריזה וגופי התכסה זיעה קרה. לא היה לי מושג לאן אני רץ. הייתי בהלם. הייתי פשוט בהיסטריה. לפעמים שברתי שמאלה, לפעמים ימינה. פשוט רצתי עד שנגמר לי האוויר, מתנשף כמו בהמה ומזיע כמו מוסכניק ביום חמסין. עצרתי. מולי ניצבו אינספור דלתות נוספות, בעוד הסמטאות נותרו שוממות מאדם. מצאתי שם עשרות דלתות של קריאה בקלפי טָארוֹט. כמה דלתות של אסטרולוגיה, של נומרולוגיה, טיפול בהילות ובקריסטלים, טיפול בפעמונים טיבטיים ובדיקור סיני. דלתות של תקשור עם חוצנים ואפילו כמה דלתות עם סיאנס. נראה שלא יהיה לזה סוף. המשכתי להסתובב שם עוד רגעים אחדים, כשאני פשוט לא מצליח לתפוס במה מדובר. מה זו הספירה לאחור הזאת, מה הקשר לעיר וראנסי ומעל לכל, מה לכל הרוחות אני עושה שם.
"נשארו עשרים דקות!" השמיעה באדישות המבוגרת הצרודה. בניגוד לה, אני כבר איבדתי את עשתונותיי.
כתבות מהעיתונות
97 במלאי
ספר התעוררות!
מסע פנטזיה צבעוני השופך אור על נושא העבדות המודרנית וההתעוררות לחיים. סיפורו של איש היטק המואס בשגרת חייו הנוחים, המרופדים והמשעממים, אשר מת לעשות שינוי בחייו, כמהה ללכת אחר ליבו, אך פשוט איננו מסוגל. היציאה מכלוב הזהב איננה פשוטה כלל. בנסיבות מפתיעות ולא שגרתיות הוא יוצא למסע הזוי ויוצא דופן ממנו הוא לא חוזר אותו דבר.
סיפור פנטסיה מטלטל שיגרום לכם לזוז על הכסא, גם אם הוא מאוד מאוד נוח.
עלילה מלאת השראה הנוטעת בקורא את האומץ ללכת אחר לבו.
הספר יצא לאור בשנת 2004 . כיום כבר במהדורתו השישית.
עכשיו ב-45ש"ח (במקום 69ש"ח)
ספר מודפס:
₪69 ₪45
97 במלאי
ספר אלקטרוני:
₪52 ₪28