אהלן אהלן וברוכים הבאים
לדף הכי מורכב והכי מסובך באתר שלי. למה מורכב ומסובך? תאמינו או לא, עבורי לכתוב סיפור, או לספר סיפור על במה מול מאות אנשים, זה הרבה יותר קל מאשר לכתוב את קורות חיי, ועוד בתמציתיות, בסדר כרונולוגי, לספר מי אני, מה אני, מאיפה באתי ולאן אני הולך. אין לי מושג לאן אני הולך. כאילו שמישהו פה יודע. אני פשוט הולך, אבל מתוך שאיפה ליהנות גם מהדרך ולעשות טוב לאחרים - כך לפחות בעשור וחצי האחרון של חיי. זה לא תמיד היה ככה. לא תמיד נהנתי ולא תמיד עשיתי טוב. ממש ממש לא. תקופת ילדותי המוקדמת והמאוחרת בעיר הולדתי גבעתיים מלאה בזכרונות יפים ורומנטיים של שכונה תוססת ומלאת חיים, עם עשרות ילדים ובני נוער מאושרים שלא יודעים מה זה מחשב, וגם לא יודעים מה זה טלפון סלולרי, ובבית אין כבלים, יש בקושי ערוץ אחד בטלוויזיה, ושכל אחר צהריים אומרים יפה שלום ויורדים למטה לשכונה, וצועקים לחברים מלמטה שירדו למטה, ובמשך שעות ארוכות משחקים מחבואים, וסטנגה, והקפות, וחימומים, וטילים, ומטקות, וחבל, וקלאס, ותופסת, וטניס, ושבע אבנים, ובתים על העץ, וחצים של טוטו, ופצצות סירחון, ומלחמות מים, ומלחמות גושים.. מתי שרק אפשר, כל יום, עד הערב, ובחופש הגדול גם עד השעות הקטנות של הלילה – משַׂחקים בשכונה, אוכלים בשכונה, הולכים מכות בשכונה, עושים הכל בשכונה. קטנים, גדולים, בנים, בנות, לכולם יש מקום ותמיד, אבל תמיד, יש מה לעשות.