03 נוב נשימה מעגלית – סטודיו דיג'רידו לנגינה ובנייה בפרדס חנה – אייל עמית. פוסט מ 2012

Posted at 01:07h in כללי by אייל עמית

/ כללי / נשימה מעגלית – סטודיו דיג'רידו לנגינה ובנייה בפרדס חנה – אייל עמית. פוסט מ 2012

הטור של אייל עמית \ בלוג

3 נובמבר

נשימה מעגלית – סטודיו דיג'רידו לנגינה ובנייה בפרדס חנה – אייל עמית. פוסט מ 2012

*** פוסט זה נכתב בשנת 2012

חלקכם מכירים אותי כסופר וכמספר סיפורים, אבל זה רק כובע אחד שלי. בארון החיים הפרטי שלי, תלויים עוד כמה כובעים ואחד מהם הוא הדיג'רידו. אהבה גדולה גדולה שלי. אהבה שהתחילה לפני לפני שנים רבות.

השנה 1999, אני בן 24, בשירות קבע, אוטוטו משתחרר. בידי כבר אוחז בכרטיסי טיסה לדרום אמריקה. מורן, חברה של החברה החדשה שלי - ענת (היום אשתי), מזמינה אותנו לדירתה בתל אביב. על הקיר תלוי צינור במבוק ענק ולידו סיטאר וטאבלות. "מה זה?" אני שואל את יואב, בן זוגה של מורן, ומצביע על צינור העץ. יואב מחייך, שולח יד, מוריד את הצינור, לוקח אוויר ונושף פנימה. הבטן שלי מתערבלת, הפה שלי נתלה באוויר, המוח שלי טס! "וואוו!!! מה זה הדבר המטורף הזה???" בחיים שלי לא שמעתי דבר כזה. הצליל נשמע כל כך מוכר, אבל לא היה לי מושג מאיפה. "זה דיג'רידו," יואב עונה ונושף פנימה שוב. לא ממש מנגן, סתם ככה מוציא צלילים.. היום זה בטח היה נשמע לי מצחיק, אבל באותו ערב אלה היו צלילים קסומים שהטיסו אותי לחלל החיצון. כולי בהלם. בשוק. המום מעוצמת התחושות בגוף. זו הייתה הפעם הראשונה שצ'אקרת הדיג' נפתחה אצלי. את הפעם הראשונה תמיד זוכרים. כמו בסקס, כמו בשאכטה הראשונה.

יואב קליינמן המלך. מומחה לפתיחת צ'אקרת הדיג'. תודה חבר יקר!

הקטע הוא, שגם את הפעם השניה אני זוכר, באותה עוצמה בדיוק. הפעם זה היה אדם. ניוזילנדי חמוד עם ראסטות שפגשתי על מעבורת בדרך לחופי מונטזומה בקוסטה ריקה. גם הדיג' שלו היה מבמבוק, אבל הרבה יותר קטן משל יואב. צינור דק כמו הפלסטיק של שואב אבק. "זה דיג'רידו, נכון?" פניתי אליו וביקשתי שינגן. "בשמחה," ענה אדם ונשף לתוך הצינור. גם הוא לא ידע ממש לנגן. יואב לעומתו נשמע כמו מקצוען. אבל שוב, באותם רגעים המוח שלי טס לחלל. עצמתי עיניים, נשכבתי לאחור והתמסרתי לגמרי לתדרים המוזרים. כשאדם הפסיק לנגן דמעות של אושר הציפו את עיניי.

"אתה חייב ללמד אותי לנגן, אתה חייב ללמד אותי לנגן, אתה חייב ללמד אותי לנגן!" אדם קלט את השיגעון בעיניים שלי. הוא חייך ואמר שמחר על הבוקר נצא ליער ונקטוף לי במבוק. באותו ערב, לא יכולתי לנתק את השפתיים שלי מהדיג' של אדם. ניגנבתי, ניגנבתי על אמת. הרגשתי שפגשתי את הדבר שחיפשתי כל חיי ואפילו לא ידעתי שאני מחפש אותו. אבל מצאתי. מה שחשוב הוא שמצאתי!

על הבוקר, עוד לפני שאדם התעורר, כבר השחזתי את הלדרמן. "זה הולך להיות בן זונה של כלי!" הבטחתי לעצמי. שעה אח"כ כבר היינו במעמקי היער הטרופי. אדם הצביע על ענף ואני התחלתי לנסר. ניסרתי וניסרתי, אבל הבמבוק רטוב, והלדרמן גומר לי את הידיים. אחרי שעה כמעט וחמש ליטר של זיעה, הענף הגיע לגסט האוס. אדם הסביר לי מה צריך לעשות. איך לשבור את הטבעות של הבמבוק ואיך להכין פיה. הוא כל הזמן אמר לי שדיג' רטוב זה בעיה וסביר להניח שבהמשך יתבקע, אבל זה מה יש ולבינתיים יהיה לי דיג'.

אדם הניוזילנדי מטיס אותי לחלל החיצון. רואים לא? יא אללה, איך אני עף!!! 🙂

מצאתי איזה מוט ברזל והתחלתי לשבור הטבעות. הראשונה נשברה אחרי דקה. קלי קלות. השנייה כמעט שעתיים. מלחמת עולם. סרט אימה. הברזל נכנס אבל לא רוצה לצאת. תקוע. לא זז. אני דופק, דופק, מתחיל להתעצבן, מדי פעם גם מקלל. אדם מסתכל עלי. הוא לא מבין עברית, אבל מבין את האנרגיות. אני במלחמה. אני לא רואה את הבמבוק, אני לא רואה את הדיג', אני רואה רק את הברזל התקוע ואת העובדה שלא הולך לי. בסוף, כשכבר רמת הקריזה הגיעה לשיא, תפסתי את הבמבוק ופוצצתי אותו על איזה מעקה. הברזל יצא, אבל הבמבוק התבקע לגמרי. אין דיג'. הלך הדיג'.

באותו ערב, הדלקנו מדורה. אדם ניגן קצת ואז קצת דיברנו. לא הייתי צריך יותר מדי כדי להבין איפה טעיתי ומדוע לא הצלחתי.

בוקר למחרת יצאתי שוב ליער. לבדי. הורדתי ענף במבוק נוסף בפחות מעשרים דקות. את הטבעות שברתי תוך חצי שעה ואת הפיה סיימתי לגלף בעשר דקות. כשאדם התעורר ויצא למרפסת, אני כבר ישבתי שם והתחלתי להתאמן. "אתם הישראלים, לא מפסיקים להפתיע," חייך אלי אדם והתישב איתי לסשן דיג' נוסף.

כשחזרתי לארץ, עם אותו דיג' במבוק, שכבר הספיק להתיבש ולהתבקע קלות, לא יכולתי לעזוב אותו. שלושה חודשים ישבתי, יום יום, חופר לענת באוזניים. לוקח אותו איתי לשירותים. מתאמן בכל הזדמנות. שלושה חודשים ואני לא מצליח לקלוט את הנשימה המעגלית. מתסכל. מאוד מתסכל. רוב האנשים שמתלהבים מדיג' עוצרים בשלב הזה בדיוק. בגיטרה אתה לומד כמה אקורדים ויאללה, תוך שבועיים עף על האלבום של משינה. בדיג'רידו אתה תקוע. באותו מקום. ברררררר בררררררר בררררררר שלושה חודשים ברררררררר. ענת כבר רצתה לזרוק אותי עם הדיג' דרך החלון.

אז כן, גם אני נשברתי בסוף. התבאסתי נורא, אבל מה לעשות, לא מצליח. פשוט לא מצליח. ואם למדתי משהו אחד מאדם, זה שהדברים לא צריכים לבוא מתוך מלחמה. אם אני במלחה, לעולם לא אצליח לנשום מעגלית. ובמלחמה בהחלט הייתי.

נפרדתי מהדיג' לשלום והנחתי אותו לקישוט על הקיר. בדיוק כמו יואב, חבר של מורן.

חצי שנה אח"כ, הגענו לפסטיבל סגול. פתאום אני קולט כיפה גאודזית עשויה מוטות אקליפטוס ובתוכה עשרות דיג'ים על סטנד. "מרכז הדיג'רידו – יורם סיוון". מכושף לגמרי נמשכתי פנימה. ענת חיפשה איזה תירוץ וחתכה למקום אחר. היא כבר ידעה מה הולך לקרות וכאב ראש ממש לא התאים לה באותו יום.

"אהלן" מחייך אלי פתאום איזה ראסטמן חתיך עם עיניים כחולות ומסמן לי להכנס. זה היה יאיר גפני ששלף דיג' מהסטנד והתישב מולי. בראש כבר יכולתי לשמוע את יואב, את אדם... את הצלילים העמוקים האלה... כשפתאום יאיר פותח מבערים ובאלפית שנייה מסלק כל מה שידעתי עד אותו יום על דיג'רידו. אז כן, במקרים מסויימים גם את הפעם השלישית שלך אתה לא שוכח לעולם. כששמעתי את יאיר מנגן באותו יום, כבר הבנתי, אני לא הולך לוותר לעולם. בלי מלחמה. בלי עצבים. זה יקח לי שנה. זה יקח לי שנתיים. אני אלמד לנגן.

ישבתי קצת עם יאיר, דיברנו, הוא הראה לי כמה דברים, הסביר לי דברים שלא ידעתי. עוד באותו יום נשמתי מעגלית. ורק כשהצלחתי ותפסתי את העניין, הבנתי עד כמה זה היה פשוט. באותו יום עפתי כמו שבחיים שלי לא עפתי. בערב ענת מצאה אותי עדיין שם, מרחף על ענן, מבסוט שאין דברים כאלה. ענת הייתה מבסוטית לא פחות.

יורם סיוון ויאיר גפני - (בראשית 2004).

כך בעצם הכרתי את יורם. מאותו פסטיבל, מעולם לא עזבתי את הדיג'רידו. במשך שנים, פעם בשבוע, בשעות הערב, הייתי מגיע למעגל הדיג'ים בחצר הנגריה של יורם בהרצליה. אומני הדיג' הכי גדולים בארץ שמטיסים היום את במות הפסטיבלים ישבו שם איתנו. גם הם, כמוני, יחסית עוד בתחילת דרכם.

תחנה משמעותית נוספת בדרך הדיג' שלי, אולי המשמעותית מכל, התרחשה באחד המקומות המג'וייפים בהודו. יואב ומורן, שכבר טיילו בהודו, סיפרו לנו שיש ברישיקש איזה הודי אחד, מוקש, שבונה דיג'ים ושמגיעים אליו אנשים מכל העולם לבנות בעצמם כלי.

חיפשנו אותו. חיפשנו אותו מלא. בסוף מצאנו. ולא סתם מצאנו. התאהבנו! במשך שבוע בניתי לעצמי דיג' מדהים מגזע של עץ טיק. עד היום, זה אחד הדיג'ים האהובים עלי. דיג' שאתה בונה במו ידיך, זה כמעט כמו להביא ילד לעולם. זו התאהבות. זו מחוייבות. בעיני, זו הדרך מצויינת ללמוד את הכלי הזה. אני לא אומר שחייבים לבנות כלי כדי לנגן בו, אבל רק מי שאכל פעם סלט מהירקות שגידל בעצמו בגינה, יבין על מה אני מדבר. קל מאוד להתיאש עם הכלי הזה. להתלהב קצת בהתחלה ואז לעזוב אותו. הבנייה של הכלי משאירה אותך שם, מחובר הרבה יותר לכלי המדהים הזה.

מוקש ואני. תמיד תהיתי לגבי התמונה הזו... קרן האור שיוצאת לו מהמצח... איזה איש. איזה איש!

שלוש שנים אח"כ חזרתי להודו שוב. הפעם לבד. נחתתי בדלהי ועוד באותו יום עליתי על האוטובוס לרישיקש. ישבתי אצל מוקש חודש. לא זזתי לשום מקום אחר. חודש שלם חצבתי בחצר שלו בתוך גזע ענק. בניתי דיג' שכמוהו באמת לא רואים כל יום. דיג' בורג, עם תעלה מסולסלת. אין, אין דברים כאלה! אם בפסטיבל סגול יאיר פתח לי את הצ'קרה של הנשימה המעגלית, מוקש הוא זה שפתח לי את הצ'אקרה של הבנייה ועוד הרבה מעבר לזה. מוקש הפך לי למורה לחיים, אבל זה כבר לפוסט נפרד בפני עצמו.

אז ביד אחת אני אוחז מיפסלת, ביד השניה פטיש, ובין הרגליים גזע חיי שמדבר אליך, אוהב אותך, נושם, מזיע, הופך לחלק בלתי נפרד מהגוף שלך.

הפסקת ניגון בחצר של מוקש. צ'אי על האש, דיג'ים בפול פאואר!!!

הפרידה ממוקש היא לא באמת פרידה. עוד לפני שיצאתי לדרך היה לי ברור שאל האיש המיוחד הזה עוד אחזור. בשדה התעופה מסרתי את התיקים. לא הרשו לי לעלות עם הדיג'' למטוס, אז מסרתי גם אותו. הטיסה עברה חלק. ירדנו בבן גוריון, אני מחכה לדיג' שייצא, והדיג' לא בא. לא בא. לא בא!!!!! נעלם!

אבדות ומציאות, קריזה, צעקות... כלום לא עזר. שלושה ימים לא יכולתי לדבר. הידיים שלי עוד מלאות חתכים ושלפוחיות מהעבודה על הדיג'... והדיג' איננו. רק כשהודיעו לי מהביטוח שהפיצוי הוא בעבור המשקל של הכבודה שאבדה, ושילמו לי 60 דולר, הבנתי שאני צריך לשחרר ומהר. אם יש דבר אחד שלמדתי מכל הסיפור הזה, זה את שיעור ה let go. אבל לט גו אמיתי! בלי להתבאס. בלי להתבכיין. פשוט לשחרר ולתת לדבר חדש להכנס.

let go !!! אבל עם חיוך 🙂 אגב, מי שרוצה לקרוא עוד על סיפור הדיג' הזה ועל מוקש בכלל, מוזמן לקרוא בספר וכתבת

אז שחררתי, ולא רק את הדיג', אלא גם את ההייטק. נפרדתי לשלום מדיפלומת ההנדסת אלקטרוניקה שלי, ויצאתי ללא נודע. החלטתי לקבל באהבה את כל מה שיכנס לחיים שלי וכך בדיוק קרה. כמה חודשים אחר כך מצאתי את עצמי כעוזר נגר במרכז הדיג'רידו של יורם סיוון. שנה וחצי עבדתי שם. בניתי אינספור דיג'ים שאת חלקם אני עדיין רואה פה ושם מסתובבים בארץ ובעולם. אם יאיר לימד אותי לנשום ומוקש לימד אותי לבנות, יורם לימד אותי לשלב בין השניים. גם לנגן וגם לבנות. ולא סתם לבנות, אלא את הדיג'ים ברמה הכי גבוהה שיש. דיג'ים מדוייקים, מכוונים לתו ספציפי עם לחץ נכון בצינור, עם look של מליון דולר.

במרכז הדיג'רידו של יורם סיוון בהרצליה. סידרת דיג'ים בתהליך בנייה. כבר אחרי כיוון הטון, רגע לפני חריתה וצביעה.

השנים חלפו עברו, גדלתי, התבגרתי, פתאום יש תינוקת בבית, עזבנו את הוד השרון ועברנו לפרדס חנה, החלפנו קריירות, כתבתי שני ספרים, סיפרתי סיפורים, הקמתי הוצאה לאור, עבדתי בתאורה, עשיתי הסבה לאינטרנט, עשיתי מלא דברים בתקופה הזאת... אבל הדיג'רידו תמיד היה שם. במינון גבוה יותר ובמינון גבוה פחות, הוא תמיד היה שם, אפילו בערבי מסיבות הרווקות שערכתי.

כשחיפשנו בית פה בפרדס חנה, לפני שש שנים, אמרתי לענת שחייב להיות בו סטודיו. מקום שאוכל לבנות כלים ושאנשים יוכלו לבוא לנגן. זה היה החלום ועליו לא התפשרתי. ראינו הרבה בתים יפים, ובמחירים של אז עוד אפשר היה למצוא אחלה מציאות. בסוף מצאנו. בית סוכנות ישן וקטן משנות החמישים בשכונת נווה אשר. חצר מוזנחת ועלובה שבחלקה האחורי אורווה של סוס. "זה יהיה הסטודיו" אני אומר לענת וכבר באותו יום חתמנו על זכרון דברים. לקחנו משכנתא מטורפת, שיפצנו את הבית, עשיתי גינה, שיפצתי גם את האורווה, בניתי לה רצפת עץ, החלפתי את גג האזבסט, התקנתי חלונות, דלת ואפילו מזגן קטן. אם כבר סטודיו, אז שיהיה פירסט קלאס!

זהו חברים. חלומות בהחלט מתגשמים והסטודיו הזה הוא חלום ישן ישן שלי שחיכה רק לרגע המתאים.

הסטודיו רשמית פתוח ואתם מוזמנים

*** פוסט זה נכתב בשנת 2012, סמוך לפתיחת הסטודיו. מאז זרמו מים רבים בנהר והסטודיו הפך למרכז העשייה שלי. אם ברצונכם להתעדכן במתרחש בסטודיו בזמן הווה מוזמנים לדף של הסטודיו בפייסבוק לחצו כאן>>