חברים יקרים שלי!!! כמעט 13 שנים עברו מאז הספר הראשון שלי - "צבע בכחול וזרוק לים". 8 שנים מאז הספר השני - "כושי בלאנטיס". אחרי 5 שנים של כתיבת הבלוג הזה, למעלה מ-60 טורים, נראה לי שהגיע הזמן לספר הבא, לא? די חלאס, אני כבר חם על זה אש....
*** פוסט זה נכתב בשנת 2012 חלקכם מכירים אותי כסופר וכמספר סיפורים, אבל זה רק כובע אחד שלי. בארון החיים הפרטי שלי, תלויים עוד כמה כובעים ואחד מהם הוא הדיג'רידו. אהבה גדולה גדולה שלי. אהבה שהתחילה לפני לפני שנים רבות. השנה 1999, אני בן 24, בשירות קבע,...
[caption id="" align="alignleft" width="480"] חיים מרגוליס. מדבר אטקמה.[/caption] את הפרויקט "מטיילים מצטלמים" אתם כבר מכירים. חוץ לארץ, נוף אקזוטי, מטייל מגניב עם תרמיל על הגב אוחז בידו את אחד מספרי מוזה, קליק קטן במצלמה, קליק נוסף על ה-"שלח" והתמונה מתפרסמת באתר ההוצאה. אני מקווה שמיותר כאן...
תגידו, יש לכם חלום שחוזר על עצמו? לא פעם, לא פעמיים, עשרות פעמים, שנים על גבי שנים. חלום כל כך אמיתי, כל כך חזק, שמדי פעם ופעם דופק לכם על דלתות התת מודע ונכנס גם מבלי שהוזמן?
לסבתא שלי היה חלום כזה, אבל מהסוג הרע. חלום בלהות שהייתה מתעוררת ממנו עם דפיקות לב, מתנשפת בבהלה וזיעה קרה הייתה מכסה לה כל הגוף. בחלומות שלה היא תמיד רצה בשדות ותמיד מישהו רדף אחריה. מי רודף, לאן רודף, לאן היא רצה? – אף פעם היא לא ידעה, או לא רצתה לספר לנו. רק הייתה אומרת "שוב בא הלילה לי החלום הזה..." וכולה נסערת. כמוה בדיוק, לא אתפלא אם ניצולי שואה רבים אחרים מכירים היטב את חלומות הרדיפה האלה.
גם לי יש חלום כזה. לא חלום בלהות, אבל חלום שחוזר על עצמו לעיתים תכופות. בחלום הזה אני עף. אשכרה עף, כמו סופרמן, רק בלי חליפה, ככה כמו שאני, עם ג'ינס וחולצה, פשוט מתרומם באוויר ועף לאן שבא לי, למעלה, למטה, מהר, לאט. החלום הזה תמיד מרגש אותי. עושה לי כל כך נעים בגוף. אני ממש מרגיש את הרוח בבית השחי, את הצליל המיוחד הזה של האויר שנחתך סביבי, את טעם האוויר שנדחס לי בכוח לחלל הפה. אלוהים, החלום הזה כל כך אמיתי. אני עף!!! אני באמת באמת עף!!!
מצורפים מטה כמה סרטונים קורעים מספריית הקומיק רליף הפרטית שלי, חלקם ישנים, חלקם חדשים – כולם כולם מצחיקים! יש סרטונים קלאסיים שאפשר לצפות בהם גם עשר פעמים ברציפות ועדיין להיקרע מצחוק. שמרו אצלכם את הקישור לטור הזה ושובו אליו בשעות הצורך. מדי פעם אעלה לפה סרטונים נוספים. גם אתם, מוזמנים לשלוח אלי סרטונים משעשעים מהספרייה הפרטית שלכם ואעלה אותם לכאן בשמחה רבה. תהנו.
:-)
אוגוסט 2004, גג מסעדת הטאלי - 24 רופי, השקת הספר כושי בלאנטיס. אחד הערבים הקסומים והחזקים בחיי. כל מילה מיותרת. 16 דקות, שני חלקים, רמקולים!!! https://www.youtube.com/watch?v=dgvSytbbbOY https://www.youtube.com/watch?v=6DzgrvZf1tg הרשימה ארוכה ארוכה, אך זו הזדמנות טובה להגיד שוב תודה מיוחדת למורה שלי יורם סיון ממרכז הדיג'רידו בהרצליה, לטל אפריים – טרטל דידג',...
אני לא יודע איפה הטור הזה פוגש אתכם בחיים. מינוס בבנק, בעיות בעבודה, קשיים בזוגיות, התמודדויות עם הילדים, צרות בריאותיות, בלגן בשיפוץ, או שאולי בדיוק להפך – אולי דווקא עם פלוס עצבני בחשבון, ג'וב חלומות בביזנס מצליח, זוגיות מושלמת, ילדים סוכר, בריאות טובה בלי עין...
שימו רגע בצד את כל מה שאתם יודעים. שחררו את עניין הדת, את האמונה, את קונספט האלוהות באשר הוא. האם מישהו פה יודע מה המשמעות של המילה 'חטא'?
לי אישית, ככה בשלוף, ישר עלה בראש אדם וחווה, עץ הדעת, נחש ערמומי, ביס בתפוח, גירוש מגן עדן... עשרת הדיברות... תרי"ג מצוות... נו מה, על מה כבר אפשר לחשוב? המילה חטא ישר מתקשרת אצלי לסיפורים מהתנ"ך.
עם זאת, כבקשת המדריך ניסיתי לשים רגע בצד את כל מה שאני יודע, או יותר נכון חושב שאני יודע, והופתעתי כמו מרבית האנשים בקבוצה לגלות שהמילה חטא באה למעשה מהמילה להחטיא, יענו להחטיא את המטרה, לפספס, לסטות מהדרך.
כל אדם, באשר הוא, הולך בדרך מסוימת. דרך שהוא בחר לעצמו או דרך שבחרו עבורו, זה לא משנה. בכל רגע נתון, כולנו הולכים באיזושהי דרך. יש כאלה שהדרך שלהם ברורה מאוד, יש כאלה שהדרך שלהם ברורה פחות, יש כאלה שמעדיפים לבדוק דרכים אחרות ויש כאלה שמעדיפים לא לבחור בשום דרך – שבסופו של דבר גם היא סוג של דרך.
רוב ימות השנה אנחנו הולכים בדרך. הולכים בה גם מבלי לחשוב שאנחנו הולכים בה. כל כך הרבה דברים קורים בדרך. עד כדי כך, שלפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו בכלל הולכים בדרך, בדיוק כמו נהג הנוהג שעות ארוכות בכביש ועשוי לשכוח שהוא בכלל נוהג, שהוא אוחז בהגה, שהוא מחליף הילוכים, לוחץ על הברקס, מאותת. 99% מהזמן הוא על טייס אוטומטי.
בתקופת הסליחות, מתבקש האדם לעצור רגע, להתבונן פנימה, להיות ער לכך שהוא אוחז בהגה, שהוא נוהג במכונית, שהוא הולך בדרך, ולבדוק עם עצמו באמת ובכנות, אם אכן הוא על הדרך שלו, אם קרה שסטה מהדרך, אם קרה שפספס את המסלול, אם קרה שהחטיא את הדרך בשנה שחלפה ולמעשה חטא.
זמן סליחות הוא זמן של חזרה בתשובה, זמן של חזרה לדרך. תמצאו
הלב נקרע מבפנים, המעיים מתהפכים חמישים פעם בשנייה, זיעה קרה מכסה לי את כל הגוף. הרגליים מקבלות פקודה מהמוח לקום וללכת, אבל הלב פשוט לא נותן לזה לקרות. אני מחזיק את הדמעות ומנסה לשדר לה שהכל בסדר, שאין לה מה לדאוג, שהיא נמצאת במקום טוב ובטוח ושאני לא עוזב אותה ושאני אחזור. נשיקה אחרונה, חיבוק אחרון, עוד נשיקה ועוד חיבוק והיא לא משחררת, לא עוזבת, נצמדת אלי עם כל הגוף, נועצת את הציפורניים הקטנות שלה בבשר, נאחזת בי בכל הכוח, בוכה כמו משוגעת, צורחת בהיסטריה, הביתהההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!"
חלילה, אין כאן מקום אפילו להשוואה, אבל ביום שלישי שעבר, כשיצאתי מהגן וברקע אני עדיין שומע את צרחות האימה שלה מפלחות את האוויר שאני נושם, לא יכולתי שלא לחשוב על רכבות המוות ותאי הגאזים בשואה. אני יודע שזה נשמע נורא אבל אין מה לעשות, זה בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. סצינה של ילדה קטנה ומבוהלת המופרדת בניגוד לרצונה מהוריה, תמיד תזרוק אותנו לשם. הגננת יכולה להיות הגננת הכי מדהימה בעולם. הגן יכול להיות הגן הכי מושלם בעולם. זה לא משנה. כשהילדה שלך במצוקה, צורחת כאילו מובלת לשחיטה, העולם חדל מלהתקיים. אתה חדל מלהתקיים. באותם רגעים הדבר היחיד שמעסיק אותך, זה איך לעזור לה ואיך להוציא אותה מהסיטואציה הנוראית הזאת.
גן חדש, ילדים חדשים, גננת חדשה, חצר חדשה, הכל חדש, הכל גדול, הכל מפחיד. שום דבר לא ברור. איפה השירותים, איפה התאים, איפה יושבים, מה עושים? מאיפה בכלל מתחילים? כמה ילדים? כמה רעש? הכל כל כך שונה. לאף ילד זה לא פשוט בהתחלה, בטח לא לילדה בת 4.5 שזה עתה עברה מגן פרטי לגן מועצה. בטח גם לא להורים שלה.
מכירים את התחושות? חווים את זה עכשיו בעצמכם עם הילד? זוכרים עדיין את היום הראשון שלכם בגן? זה המקום לשתף, לתת טיפים או סתם להזכיר לנו ש...
"חארטה בארטה! שטויות במיץ! אני לא מאמינה בקשקוש הזה!"
"זה בסדר גמור, את לא חייבת אם את לא רוצה. אני מכבד את זה לגמרי."
"אתה רוצה להגיד לי שאתה כן מאמין? זה סתם נייר! מי המציא את השטויות האלה בכלל?"
"וואללה, אני לא יודע מי המציא את זה, אבל יש כאלה שאומרים שזה בא ממצרים העתיקה, 3000 שנה אחורה, אולי אפילו קודם. כן, זה באמת סתם נייר וסביר להניח שהודפס אפילו בסין, אבל גם שטרות כסף זה "סתם נייר" ובכל זאת, עם הנייר הצבעוני הזה אפשר ללכת לסופר ולקנות בננות. וכן, אני דווקא כן מאמין בזה."
"אבל אתה כל כך צעיר... בן כמה אתה בכלל, עשרים? ולמה שאני אאמין לך? ומי לימד אותך את זה? ואיך הגעת לזה? ומה יקרה אם ייצא לי משהו רע? ואתה תמיד אומר הכול או רק דברים טובים?"
בהתחלה יש הרבה שאלות. לא לכולם. בדרך כלל זה אחד או שניים ש-"עושים את העבודה בשביל כולם". אני רגיל לשאלות האלה. כל פעם מחדש. שוב ושוב אותן שאלות ושוב ושוב אני מנסה לענות עליהן בסבלנות ועם חיוך. לא תמיד אני מצליח. גם לא תמיד יש לי את כל התשובות. זה בטבע שלנו להטיל ספק, לחשוד, לנסות רק להבין איפה דופקים אותנו ומי מנסה לעקוץ. ברור לי לגמרי שזה נראה מוזר, כל הקונספט הזה שאני מגיע איתו. מאוד לא פשוט לשבת בשקט ולקבל את העובדה שיושב מולך בחורצ'יק צעיר, צבר אורגינל עם שרוואל אדום, חולצת סיני, צמיד ברגל וחבילת קלפי טארות, שמבקש ממך לשלוף קלף ורק עם יד שמאל. המיינד של כולם מיד צועק – ככה לא נראה מגיד עתידות!!! איפה הזקנה המרוקאית עם כוסות הקפה??? איפה הצוענייה עם הצעיף הצבעוני על הראש וכדור הבדולח??? איפה המכשפה המפחידה שמכניסה אותך לחדר חשוך מפוצץ נרות וקטורות???
"ולמה דווקא ביד שמאל?" שואלת מישהי בעניין רב ומעבירה את ידה מעל הקלפים, בוחנת אותם ברגישות, אחד אחד.
"יד שמאל זו היד שהכי קרובה ללב, ומהמקום הזה אנחנו מקבלים את התשובות לשאלות שלנו. יד שמאל זו יד של קבלה ויד ימין זו יד של נתינה. "
בשלב הזה, בדרך כלל דממה. חצי מהאנשים בחדר מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח, החצי השני כבר מתכננים בראש מה כדאי לשאול. האם אמצא אהבה? האם לעבור דירה? מתי ארוויח יותר כסף? מה כדאי ללמוד? האם עלי להתפטר או אולי להישאר?
