"בנימין זאב הרצל - חוזה מדינת היהודים מת משברון לב" - סיפרה לנו הגננת דליה. ואני כולה בן 4, באמת שהיה לי קצת קשה להבין על מה היא מדברת. עם כל הכבוד להיסטוריה ולהקמת המדינה היהודית - מה לילד בן 4 ולמישהו שמת משברון לב? ומה זה לב בכלל? הציור הזה שאנחנו עושים על הדף? ואיך בכלל הוא יכול להישבר? מה, אמא של הרצל כעסה עליו כי הוא היה ילד רע, אמרה לו ללכת לישון בלי ארוחת ערב וניסתה לשבור לו את הציור עם מקל? איך אפשר למות מזה? ואם כבר הוא נשבר אז למה הוא לא הדביק אותו עם דבק פלסטי או צייר חדש עם טושים?
רבאק, ילד בן 4, מה לו ולאיזה הרצל אחד שלפעמים גם הופך לזאב, שתמיד מצטלם באותה פוזה על מעקה מברזל, מסתכל עם הזקן הארוך שלו על הנוף ובסוף עוד מת משברון לב?
בגיל 20 הבנתי!
הבנתי איך איבר שכולו עשוי שריר, רקמות דם ושסתומים יכול להישבר. ולא סתם להישבר, להתרסק, להתנפץ, להתבקע לחלקיקים של אטום.
ככה מצאתי עצמי, מתבוסס בדם, מפרפר פרפורי גסיסה - בגיל 20 הלב שלי נשבר!
ראיתי אותה כבר כמה פעמים. היא למדה בתיכון אחר. היה לה אופנוע לבן כזה סאן-יאנג פיל-ביג 50 סמ"ק. ב-ל"ג בעומר של כיתה י"ב נפגשנו שוב. הרמנו מדורה ב-"שטח 9" - השדה של גבעתיים, ממש ליד אחד הבונקרים שנשארו עוד מימי המנדט הבריטי. תמיד היה לה ת'קטע הזה של הכניסה המרשימה. כשכולם היו מסביב למדורה, מביטים אל הלהבות הלוחשות ומגרדים את העיניים הצורבות היא הייתה מגיעה, דופקת צלחת ומפרפרת עם הגלגל האחורי. כשעננת האבק הייתה מתפזרת היא הייתה מורידה את הקסדה, מפזרת את השיער, אוכלת איזה תפוח אדמה וצוחקת בקול רם.
אלוהים, כמה רציתי אותה.
בשבילי היא לא הייתה סתם עוד ילדה יפה. היא סימלה לי את החופש, את הסוף לנעורים.
אהבתי אותה, אהבתי אותה הרבה יותר ממה שחשבתי.
"זה שלך פה האופנוע השחור?" - שאלה אותי בקול מחוספס. ולפני שעניתי כבר הספיקה להעלות את הג'ק ולהתניע.
"הוא עדיין בהרצה, אסור לאמץ אותו..." אבל לפני שסיימתי, או יותר נכון התחננתי, היא כבר נעלמה, משאירה מאחוריה עננת אבק. שתי ברירות עמדו בפני : להמשיך לעמוד שם כמו פסיכי ולאכול תפוח אדמה או לעלות על האופנוע שלה ולנסוע אחריה. כנראה שהאופציה עם התפוח אדמה לא הייתה כזו קורצת. וכך בליל ירח אפוף עשן מדורות מצאתי עצמי על סאן-יאנג פיל-ביג לבן, רודף אחרי הבחורה שאני אוהב.
אחרי מאמצים לא קלים בכלל, ואחרי הרבה חול ואבק שאכלתי בדרך, הצלחתי לתפוס אותה. ומאז, מדי ערב, הייתי מוצא עצמי על האופנוע כשפעם היא רוכבת לידי ופעם יושבת מאחורי.
"תגיד" - אמרה לי בקול סמכותי, "אני ניראת לך פראיירית? אתה חושב שאני לא מכירה את הטריק עם הברקס הקדמי? זוז, מעכשיו אני נוהגת".
הייתי צעיר, הייתי כולה בן 18, השתמשתי בטריק הכי מלוכלך בספר; כשאתה מרכיב מישהי עם חזה גדול ובא לך לחוש אותו נמעך לך על הגב - כל מה שצריך לעשות הוא בסה"כ לתת לחיצה חזקה על הברקס הקדמי. אבל מה לעשות, עליה זה לא עבד. ולא רק שזה לא עבד, גם נשלל ממני רשיון הנהיגה. מאותו יום מצאתי עצמי יושב מאחור והיא נוהגת.
אגב, שלו תחשבו שיצאתי פראייר, גם ללשבת מאחור יש יתרונות, אחרי הכל הידיים שלך נשארות פנויות!
כמה ימים אח"כ באתי לבקר אותה. הייתה לה תאונה עם האופנוע והיא שברה את היד. הבאתי לה זר פרחים יפה, גדול כזה.
"אתה מכיר את ה-doors ?" - שאלה ושלפה איזה דיסק עם היד הבריאה. אמרתי לה "בטח" אבל לא היה לי מושג על מה היא מדברת. בזמן שהיא לחצה על ה-play שאלתי אם אני יכול לחתום לה על הגבס. היא חייכה אלי ונתנה לי עט. הגבס היה נקי, חלק ולבן - ממש כמו בתוליה. ביקשתי ממנה לעצום את העיניים. ציירתי לה פרח קטן ורשמתי לידו :
"אמנם עוד לא התנשקנו אבל...אבל אני אוהב אותך"- אתם קולטים? אתם מסוגלים בכלל להבין מה קרה שם אלפית שנייה אחרי שהיא פתחה את העיניים? הרופא ששם לה גבס בטוח לא היה נותן לזה אישור, אבל זה היה חזק, חזק הרבה יותר משנינו. כמו שני טילי טורפדו הלשונות שלנו נשלחו באוויר. רציתי לטרוף אותה, לאכול אותה, את האופנוע שלה, את הצמיגים, את הכידון, את השדיים הענקיים שלה, את התחת העסיס הזה, והיא טורפת אותי, אוכלת אותי חיי.
"this is the end ...my only friend, the end" - שר לו ג'ים מוריסון ברקע, כאילו מנסה להגיד לי משהו, אבל אני בעולם אחר לגמרי, מנותק מהמציאות, מתעלם מהמילים, נותן רק למוזיקה להטריף אותי, נותן לה - לשגע אותי.
הייתי מאוהב!
תקראו לזה עיוורון, תקראו לזה סנוור, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל כשאתה בן 18 ואתה מאוהב - זה לא ממש אכפת. הייתי מסוגל לקפוץ בשבילה מהגג, לשרוף לעצמי את הבית - אם היא רק הייתה מבקשת. רק שתאהב אותי, שתאהב אותי יותר.
