14 יול (34) הטור של אייל עמית: הלב

 

"בנימין זאב הרצל - חוזה מדינת היהודים מת משברון לב" - סיפרה לנו הגננת דליה. ואני כולה בן 4, באמת שהיה לי קצת קשה להבין על מה היא מדברת. עם כל הכבוד להיסטוריה ולהקמת המדינה היהודית - מה לילד בן 4  ולמישהו שמת משברון לב? ומה זה לב בכלל? הציור הזה שאנחנו עושים על הדף? ואיך בכלל הוא יכול להישבר? מה, אמא של הרצל כעסה עליו כי הוא היה ילד רע, אמרה לו ללכת לישון בלי ארוחת ערב וניסתה לשבור לו את הציור עם מקל? איך אפשר למות מזה? ואם כבר הוא נשבר אז למה הוא לא הדביק אותו עם דבק פלסטי או צייר חדש עם טושים?

רבאק, ילד בן 4, מה לו ולאיזה הרצל אחד שלפעמים גם הופך לזאב, שתמיד מצטלם באותה פוזה על מעקה מברזל, מסתכל עם הזקן הארוך שלו על הנוף ובסוף עוד מת משברון לב?

בגיל 20 הבנתי!

הבנתי איך איבר שכולו עשוי שריר, רקמות דם ושסתומים יכול להישבר. ולא סתם להישבר, להתרסק, להתנפץ, להתבקע לחלקיקים של אטום.

ככה מצאתי עצמי, מתבוסס בדם, מפרפר פרפורי גסיסה - בגיל 20 הלב שלי נשבר!

ראיתי אותה כבר כמה פעמים. היא למדה בתיכון אחר. היה לה אופנוע לבן כזה סאן-יאנג פיל-ביג 50 סמ"ק. ב-ל"ג בעומר של כיתה י"ב נפגשנו שוב. הרמנו מדורה ב-"שטח 9"  - השדה של גבעתיים, ממש ליד אחד הבונקרים שנשארו עוד מימי המנדט הבריטי. תמיד היה לה ת'קטע הזה של הכניסה המרשימה. כשכולם היו מסביב למדורה, מביטים אל הלהבות הלוחשות ומגרדים את העיניים הצורבות היא הייתה מגיעה, דופקת צלחת ומפרפרת עם הגלגל האחורי. כשעננת האבק הייתה מתפזרת היא הייתה מורידה את הקסדה, מפזרת את השיער, אוכלת איזה תפוח אדמה וצוחקת בקול רם.

אלוהים, כמה רציתי אותה.

בשבילי היא לא הייתה סתם עוד ילדה יפה. היא סימלה לי את החופש, את הסוף לנעורים.

אהבתי אותה, אהבתי אותה הרבה יותר ממה שחשבתי.

"זה שלך פה האופנוע השחור?" - שאלה אותי בקול מחוספס. ולפני שעניתי כבר הספיקה להעלות את הג'ק ולהתניע.

"הוא עדיין בהרצה, אסור לאמץ אותו..." אבל לפני שסיימתי, או יותר נכון התחננתי, היא כבר נעלמה, משאירה מאחוריה עננת אבק. שתי ברירות עמדו בפני : להמשיך לעמוד שם כמו פסיכי ולאכול תפוח אדמה או לעלות על האופנוע שלה ולנסוע אחריה. כנראה שהאופציה עם התפוח אדמה לא הייתה כזו קורצת. וכך בליל ירח אפוף עשן מדורות מצאתי עצמי על סאן-יאנג פיל-ביג לבן, רודף אחרי הבחורה שאני אוהב.

אחרי מאמצים לא קלים בכלל, ואחרי הרבה חול ואבק שאכלתי בדרך, הצלחתי לתפוס אותה. ומאז, מדי ערב, הייתי מוצא עצמי על האופנוע כשפעם היא רוכבת לידי ופעם יושבת מאחורי.

"תגיד" - אמרה לי בקול סמכותי, "אני ניראת לך פראיירית? אתה חושב שאני לא מכירה את הטריק עם הברקס הקדמי?  זוז, מעכשיו אני נוהגת".

הייתי צעיר, הייתי כולה בן 18, השתמשתי בטריק הכי מלוכלך בספר; כשאתה מרכיב מישהי עם חזה גדול ובא לך לחוש אותו נמעך לך על הגב - כל מה שצריך לעשות הוא בסה"כ לתת לחיצה חזקה על הברקס הקדמי. אבל מה לעשות, עליה זה לא עבד. ולא רק שזה לא עבד, גם נשלל ממני רשיון הנהיגה. מאותו יום מצאתי עצמי יושב מאחור והיא נוהגת.

אגב, שלו תחשבו שיצאתי פראייר, גם ללשבת מאחור יש יתרונות, אחרי הכל הידיים שלך נשארות פנויות!

כמה ימים אח"כ באתי לבקר אותה. הייתה לה תאונה עם האופנוע והיא שברה את היד. הבאתי לה זר פרחים יפה, גדול כזה.

"אתה מכיר את ה-doors ?" - שאלה ושלפה איזה דיסק עם היד הבריאה. אמרתי לה "בטח" אבל לא היה לי מושג על מה היא מדברת. בזמן שהיא לחצה על ה-play שאלתי אם אני יכול לחתום לה על הגבס. היא חייכה אלי ונתנה לי עט. הגבס היה נקי, חלק ולבן - ממש כמו בתוליה. ביקשתי ממנה לעצום את העיניים. ציירתי לה פרח קטן ורשמתי לידו :

"אמנם עוד לא התנשקנו אבל...אבל אני אוהב אותך"- אתם קולטים? אתם מסוגלים בכלל להבין מה קרה שם אלפית שנייה אחרי שהיא פתחה את העיניים? הרופא ששם לה גבס בטוח לא היה נותן לזה אישור, אבל זה היה חזק, חזק הרבה יותר משנינו. כמו שני טילי טורפדו הלשונות שלנו נשלחו באוויר. רציתי לטרוף אותה, לאכול אותה, את האופנוע שלה, את הצמיגים, את הכידון, את השדיים הענקיים שלה, את התחת העסיס הזה, והיא טורפת אותי, אוכלת אותי חיי.

"this is the end ...my only friend, the end" - שר לו ג'ים מוריסון ברקע, כאילו מנסה להגיד לי משהו, אבל אני בעולם אחר לגמרי, מנותק מהמציאות, מתעלם מהמילים, נותן רק למוזיקה להטריף אותי, נותן לה - לשגע אותי.

הייתי מאוהב!

תקראו לזה עיוורון, תקראו לזה סנוור, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל כשאתה בן 18 ואתה מאוהב - זה לא ממש אכפת. הייתי מסוגל לקפוץ בשבילה מהגג, לשרוף לעצמי את הבית - אם היא רק הייתה מבקשת. רק שתאהב אותי, שתאהב אותי יותר.

01 יול (32) הטור של אייל עמית: אם אין אני לי – מי לי

דמיינו רגע מרכבת סוסים. עכשיו, תורידו את הסוסים. המרכבה הזאת, עדיין מרכבה של סוסים, נכון? ואם תורידו לה את הגלגלים ואת המושבים? הרי זאת עדיין תהיה מרכבה של סוסים. חלק אחר חלק תורידו את הכל - את הקפיצים, את הברגים, את הרצועות. מתי המרכבה מפסיקה להיות מרכבה? על אותו...

10 יונ (29) הטור של אייל עמית: רייב שבוע הספר

לטורים קודמים | לעמוד הראשי | הרשם כחבר! | למוזה הוצאה לאור | לספרים של אייל פעם בשנה אני מוריד את הכובע בפני עיריית ת"א, סולח להם על כל דוחו"ת החניה שדפקו לי, סולח להם על חלום הרכבת התחתית שלעולם לא יצא לפועל, סולח להם על זיהום האוויר, על זיהום מי הירקון, על זיהום החופים, על גורדי השחקים שסוגרים לנו את השמיים, על הבניה המאסיבית בקו החוף, סולח להם על הכל! אם יש אירוע אחד שלו אני מחכה כל השנה, אשכרה סופר את הימים בשקיקה, זה האירוע הזה, שבכל שנה מציב רף גבוה יותר ויותר, שעיני כל העולם נשואות אליו. האירוע הכי מתוקשר, הכי יוקרתי, הכי עוצמתי והכי מרהיב שידעה מדינתנו מאז הקמתה. הסעות מאורגנות מכל רחבי הארץ. טיסות שכר מיוחדות מכל קצוות תבל. מאוסטרליה, מסין, מקוריאה, קבוצות מאורגנות מיפן, טורים מסקנדינביה, רכבות אוויריות מארה"ב. מכל העולם מגיעים אלינו. מי לא מכיר את רייב שבוע הספר העברי?! עשרה ימים של שכרון חושים!!! את הופעת הפתיחה של שנה שעברה איש לא ישכח. ב-CNN דיווחו על אחוזי צפיה גבוהים יותר מהסופרבול. מאות פנסי קסנון צבעוניים האירו את שמי העיר, מופעי ליזר תלת מימד גילחו את הראשים בקהל, הקרנות וידאו על מי הים, קירות רמקולים בגובה של רידינג, מסכי לדים ברוחב של עזריאלי. U2 בדיוק סיימו לחמם את הקהל. עם המתח והחשמל באוויר, אפשר היה להאיר את לונדון שבועיים רצוף. כשהמסוק של מדונה הנמיך טוס מעל הקהל, למעלה ממיליון זוגות ידיים הונפו גבוה באוויר. כשהיא פתחה את הפה וצעקה "!!!shalom Israel" האדמה רעדה כולה. את ערימת הספרים בדוכן שלי נאלצתי לסדר מחדש, אבל זה עוד כלום לעומת מה שבא אח"כ. בחפירות הקשות אל תוך הלילה, נאלצתי כבר להדביק את הספרים עם מסקנטייפ לשולחן. טרנס-אסיד-טכנו העיף את הקהל באוויר. ברמת גן, גבעתיים ובני ברק נמדד רעש אדמה 5 בסולם ריכטר. סדקים נוצרו בקירות. וטרינות של חנויות נופצו. הצבא נכנס לכוננות שיא. שלוש קוברות הוזנקו לאוויר ושני F-16 הקיפו בלופ את גוש דן. בזריחה אנשים כבר לא ראו בעיניים. אלכוהול וסמים נשפכו כמו מים. ההתנפלות על הספרים יצאה מכל פופורציה. בדוכן לידי, שתי נשים הלכו מכות על ספרה האחרון של רות סירקיס. כל המבצעים וכל ההנחות בוטלו. על רבי המכר החתומים, החלה מכירה פומבית. חתימתו של דוד גרוסמן הגיעה לאלף דולר. מאיר שלו אלפיים, ועמוס עוז עבר את החמשת אלפים.

26 מאי (27) הטור של אייל עמית: חכמת הפרצוף

מה תגידו אם אספר לכם כי אדם ששערותיו מסולסלות ועולות כלפי מעלה - הוא בעל כעס, ליבו מלא פחד, מעשיו אינם טובים וצריך להתרחק מלהיות שותף עמו. ואיך תגיבו אם גם אספר לכם כי אדם שיש לו גבות ארוכות - הוא יהיר וגס רוח ואדם שיש לו קרחת מקדימה, יצליח במעשיו, אך הוא רמאי. אבל זה עוד כלום - מי שיש לו מצח קטן וחד ואינו עגול - הריהו אדם שאינו מיושב בדעתו, חושב עצמו לחכם ואינו כן. מי שיש לו עיניים גדולות ובולטות - נואף ויש להשמר מפניו. מי שיש לו עיניים שקועות - ערום ומתנכל ובעל מריבות. מי שאוזניו גדולות - טיפש ליבו ושגעון ברוחו. מי שאפו מקומט - בעל רוגז הוא. מי ששפתיו גדולות - מדבר לשון הרע, רכלן ואינו שומר סוד. מי שזקנו עבה - שוטה הוא. מי שצווארו ארוך - חלש בגופו ושכלו. וזה לא נגמר פה - מי שזרועותיו קצרות - קמצן ורך לב ומי שאצבעותיו קטנות ודקות - סימן שהוא קנאי ואמיץ לב. מי שציפורניו שקועות - איש בליעל וגנב. מי שיש פצעים או גירודים בעור - מדבר או שומע לשון הרע. מי שהוא שמאלי - היה בגלגול הקודם בעל מחלוקת ושקרן ומי שגופו ואיבריו גסים ועבים - עצל הוא.

מכירים את ה"ספרנים" האלה המסתובבים בין המכוניות בפקקים ומציעים לנהגים ספרי קודש, עלונים של רבנים וסטיקרים של 'תן חיוך הכל לטובה' ו-'תהילים נגד טילים'...? לפני איזה שנתיים הקיש על דלת ביתנו "ספרן" אחד כזה. בחור חביב ותזזיתי עם כיפת-תרבוש לבנה של נחמן, זאת עם הפונפון הלבן בקצה. עיניו מוארות ועל שפתיו חיוך גדול ותמידי מרוח.

"זה במיוחד בשבילך!" הוא אומר ושולף לי ספר בכריכה קשה מהתיק. "על חכמת הפרצוף שמעת פעם?"

"לא, לא ממש," אני עונה בהיסוס.

"חכמת הפרצוף באה מן הזוהר הקדוש, ממדרשי חז"ל, מגדולי ישראל בכל הדורות ומרבינו האדיר נחמן מברסלב!"

"אוקיי..." אני עונה בחשדנות ובראש כבר יודע לאן השיחה הזו הולכת. לפניו הקישו על אותה דלת עשרות ספרנים אחרים.

"חכמת הפרצוף היא חכמה שנמסרה לאדם הראשון ע"י השכינה!"

"אוקיי..."

"ואחר כך לשלמה המלך וגם למשה רבינו!"

"אוקיי..."

"עכשיו גם אתה יכול לקבל את החכמה הזו!" ותקע לי חיוך של מליון דולר לתוך הפרצוף.

יותר לא עניתי. רק חייכתי חיוך של הבנה ושלפתי מכיס המכנסיים מטבע של עשרה שקלים.

"שתזכה למצוות, לבריאות טובה, לאריכות ימים ולשלום בית. נ נח נחמן מאומן!" דיקלם את המנטרה, נשק למזוזה ולפני שהספקתי להגיד תודה, נעלם כלעומת שבא.

"אוקיי..." אני עדיין עומד על הדלת, עונה לעצמי בקול ובוחן מקרוב את כריכתו ההזויה של הספר, חושב רק באיזה קרטון אני תוקע אותו. בדיוק מכרנו את הבית. הסלון מפוצץ ארגזים עד התקרה ובעוד כמה ימים מגיעה המשאית.

     

תנו לי רגע להבין משהו. יש פה דיונת חול ארץ-ישראלית ועליה עץ - יענו עץ הדעת. ואז גם יש את כדור הארץ - יענו משהו חשוב, גלובלי כלל אוניברסלי כזה. ואז פתאום מפת ארץ ישראל שמכסה את הכל  - יענו מה?

05 מאי (24) הטור של אייל עמית: ילד אסור ילד מותר

. מי לא מכיר את הפרסומת הזו שבה רואים אבא ובן עושים קניות בסופר. הילד רוצה ממתק מהמדף. האבא אומר לא. הילד, שכבר מכיר את הנוהל היטב, פשוט נשכב על הרצפה, מטיח את אבריו לכל עבר, דופק את הראש ברצפה וצורח כמו משוגע. אבל כמו משוגע!!!!...

28 אפר (23) הטור של אייל עמית: לציית או לחשוב

 

שמונה בבוקר, כביש החוף מצפון לדרום, תאונה, פקק של הלייף. מי לא מכיר את זה? ברדיו עוד דיווח, עוד שיר, עוד פרסומת, עוד שדרן עם קול סקסי שמנסה לעודד את רוחנו ופתאום חדשות, זה נרצח, זה נשדד, זה גנב וזה אנס, צפי לפתיחה שלילית בבורסה, התחזית ללא שינוי, מחר התקררות. פחות או יותר, ככה נראה הבוקר של רוב הנהגים בכביש החוף. אני לא יכול להגיד שאני אוהב פקקים, אבל אני בהחלט נהנה להסתכל על האנשים שתקועים שם. כמו שהמורה שלי לתסרטיאות אמר פעם: "אפשר ללמוד המון רק מלהביט באנשים".

לפני יומיים מצאתי עצמי שוב בפקק כזה. ממש לפני מכון ווינגייט, על קיר הבטון מימין אני קולט גרפיטי בעל שלוש מילים בלבד, מרוסס בכתב יד ובצבע אדום- "לציית או לחשוב".

מיליוני זוגות עיניים חולפות על פני הגרפיטי הזה. יום אחר יום. אני שואל את עצמי כמה באמת ראו אותו, כמה בכלל ירדו לעומקו של המשפט החזק הזה וכמה אשכרה עצרו רגע, סגרו את הרדיו, את החדשות, את הדיווחים, את התחזיות, עצרו הכל ופשוט חשבו.

מי ריסס את המשפט הזה שם, מה הייתה כוונתו האמיתית ומה היה האינטרס שלו לעשות זאת? - שאלות שכל אחד יכול לשאול את עצמו כשהוא נתקל בגרפיטי מחתרתי שכזה. תל אביב מפוצצת גרפיטים כאלה. בכל פינה. בכל חור. לפעמים בקטע אומנותי, לפעמים סתם לעורר פרובוקציה ולעיתים רצון אמיתי, עז ונחוש להעביר לנו מסר שב-99% מהמקרים היה מצונזר באמצעי התקשורת המקובלים. "לציית או לחשוב" הוא גם אחד כזה.

31 מרץ (18) הטור של אייל עמית: מסך הברזל

אני לא יודע אם אני מאוכזב יותר או המום יותר. אני גם לא יודע אם אני מופתע יותר או כועס יותר. באמת שקשה לי לשים את האצבע על התחושה המדוייקת. מה שבטוח, שלשום בשעות אחה"צ חוויתי את כל התחושות האלה בו זמנית. כאפה לתוך האונה השמאלית...