/ דיג'רידו – סטודיו נשימה מעגלית – אייל עמית – נגינה | בנייה | טיפול / מוקש דהימן – מאסטר דיג'רידו – דף להנצחת זכרו 1950-2020

מוקש דהימן – מאסטר דיג'רידו – דף להנצחת זכרו 1950-2020

היכרותו הראשונה של מוקש עם הדיג'רידו

סיפורו של מוקש מתחיל בסוף שנות השישים של המאה הקודמת. כמעט לפני 50 שנה. להקת הביטלס מגיעה לאשרם של מהרישי ברישיקש ויחד אתם נפתח לרווחה שער התיירות המערבית. מאות ואלפים החלו נוהרים לעיירה הקדושה, מחפשים מקום להניח בו את ראשם. בעלי מקצוע מכל רחבי הודו נקראו למשימה – לבנות מלונות ולהקים אשרמים. מוקש באותם ימים עדיין נער צעיר, מגיע מקסטה של אמנים-נגרים, נקרא למשימה ביחד עם אביו. כאמנים-נגרים הם היו אחראיים על החלונות, הדלתות, התגליפים ופיתוחי העץ במלון.

בין לבין ובסיום כל יום עבודה החל מוקש להתערבב קצת עם התיירים. אט אט למד כמה מילים בשפה האנגלית - מה שאפשר לו תקשורת ברמה בסיסית, אך בהחלט מספקת. זה מדהים לגלות איזה שיחות נפש אפשר לנהל בהודו עם אדם שבאוצר המילים שלו יש פחות ממאה מילים, אבל הלב שלו פתוח.

יום אחד, בתחילת שנות השבעים, הגיע למלון בו מוקש ואבא שלו עבדו, תייר שוויצרי חביב עם תיק גב ובידו אחז צינור במבוק ארוך ועבה - לא בדיוק המראה הקלאסי של "מקל הליכה". כשמוקש שאל אותו באנגלית שבורה מה פשר הדבר, השוויצרי הצמיד את צינור הבמבוק לשפתיו והשמיע צליל ארוך ומתמשך שהרעיד כל תא ותא בגופו של מוקש. דקות ארוכות הוא עמד שם המום, עם לסת שמוטה, לא מאמין מה הוא שומע, מה הוא רואה ומה הוא מרגיש. לא רק תאי גופו רעדו, כי אם גם נפשו תודעתו וכל הווייתו. היה זה הצליל שכל הודי מכיר כבר מיום היוולדו, צליל שטבוע לכולנו עמוק בDNA, צליל שבלתי אפשרי להישאר אליו אדיש, צליל הבריאה, צליל היקום כולו, צליל האחד המושלם, השלם והמופלא מכל – צליל ה-אום. ולא "סתם" אום, אום שלא נגמר! אום אינסופי שנמשך ונמשך דקות ארוכות ללא הפסקה. ובין לבין השיווצרי נושם והאום לא עוצר ולא מפסיק. מוקש נגנב. עד העצמות הוא נגנב. ואם זה לא הספיק, הצליל הפילאי הזה עוד הופק מכלי העשוי מעץ! והוא אמן-נגר! סקרנותו לגבי "חליל האום" המכושף הזה הרקיעה לשחקים. הוא ביקש יפה והשוויצרי הסכים ללמד אותו. לא עברו כמה דקות ומוקש כבר הטמיע את טכניקת הנשימה המעגלית בצורה חלקה ונקייה כאילו נולד אתה והכיר אותה כל חייו. מי יודע, אולי מגלגול קודם.

אם מקודם זה היה מוקש שעמד המום, עכשיו היה זה תורו של השוויצרי לשמוט את הפה. טכניקת הנשימה המעגלית בדיג'רידו ידועה כמאתגרת ולמרבית האנשים כלל איננה אינטואיטיבית. לאדם הממוצע לוקח זמן רב עד שהטכניקה הזו נרכשת ומוטמעת, בטח ובטח לא עניין של דקות.

ואכן, אחרי הכירות אישית עמוקה שלי עם מוקש, כמעט שלושה עשורים אחרי אותו מפגש עם התייר שוויצרי - אם היו מבקשים ממני לתאר את האיש הנדיר הזה בכמה מילים, ומבלי להשתמש במילה "מואר", אז מרבית המילים שהייתי משתמש בהן היו "מיוחד, בלתי רגיל בעליל, רחוק מאוד מהממוצע, צנוע ופשוט, חייכן ואופטימי, מסתפק במועט ומוכיר תודה על הקיים, מיטיב עם סביבתו ונוכח בצורה באבסולוטית". ואם היו נותנים לי להוסיף עוד כמה מילים, אז גם הייתי אומר עליו שהוא איש שחי, עשה, ידע, דיבר ולימד כל חייו רק שפה אחת - את שפת הלב.

תבינו, מוקש מעולם לא פגש אבוריג'יני, מעולם לא ניגן בכלי נגינה כלשהו ומעולם גם לא יצא מגבולות הודו בגופו. למעשה, הפעמים בהן יצא מביתו היו בעיקר לצרכי יאטרה במקומות קדושים וביקור חבריו הסהדואים בפסגות ההימליה. מוקש עצמו היה איש משפחה עם בית אישה וילדים, אך אורח החיים הסהדואי תמיד משך ועניין אותו. הוא חי חיים צנועים ונטולי חומר עד כמה שניתן. ממילים ותארי כבוד למיניהם כגון "מורה, מאסטר, חכם, באבא ו-גורו" הוא לגמרי סלד. מוקש ג'י אולי היה הכינוי היחיד שעוד איכשהו הסכים לקבל. "אני איש חופשי" – תמיד היה נוהג לומר בצניעות. וכשהיה פונה לאחרים הוא תמיד היה משתמש ב-בראדר ו-סיסטר. ברבות השנים זכה מוקש לביקורים רבים של סהדואים גדולים שחלקו לו כבוד רב ותמיד ראו בו כאחד משלהם – אח למנטרה. מיוחד, בלתי רגיל בעליל ורחוק מאוד מהממוצע, כבר אמרתי.

בית המלאכה ברישיקש

מאז אותו מפגש מכונן עם "צינור האום" מוקש החליט להקדיש את חייו לדיג'רידו. הוא ראה בהפצתו שליחות של ממש. הוא הקים בית מלאכה קטן וצנוע בחצר ביתו השוכן מרחק הליכה מגדת הגנגס, קרוב לשוק הגדול של רישיקש. ושם, ללא שימוש בכלים חשמליים, על רצפת בוץ מסורתית, החל במלאכת בניית כלי הדיג'רידו. בהתחלה מעץ במבוק ובהמשך מגזעי עץ מקומיים קשים. גרזן, מיפסלת, פטיש, אבא-שיווה, אמא-גנגה והאל ווישהו-קארמה היו לו למדריכים והראו לו את הדרך. ללא שום פירסום, ורק משמועות פה לאוזן, החלו להופיע בחצרו תיירים מערביים סקרנים. בהתחלה הגיעו בטפטופים ובהמשך באו בשיירות. חבורות חבורות היו יושבים אצלו בחצר מבוקר עד ליל ועל בסיס יומי. במשך שבועות וחודשים ארוכים, ובהנחייתו המסורה, היו בונים לעצמם, בעבודת יד, דיג' יפייפה עם סאונד חלומי, ובמקביל כמובן גם למדו את טכניקות הנשימה דרכו. "העולם זקוק לדיג'רידו. אם העולם ינגן בדיג'רידו לא יהיו יותר מלחמות," הסביר לי פעם בשפתו המיוחדת והוסיף, "shanti play mantra inside – shanti coming home".

מוקש - אגדה חיה ושגריר הדיג'רידו הגדול בעולם

ב-45 שנות פעילותו של מוקש, אלפי תיירים במצטבר, ומכל קצוות תבל, עברו דרך בית המלאכה שלו ברישיקש. וכך, מבלי שאפילו ידע, הפך עם הזמן לשגריר הדיג'רידו הגדול ביותר בעולם. אגדה חיה של ממש. באותם שנים, בודדים האנשים שזכו להיכנס לשמורות הילידים האבוריג'ינים באוסטרליה – ועוד לשבטים שעשו עדיין שימוש פעיל בדיג'רידו. נדירים עוד יותר האנשים שהצליחו להתקבל פנימה על ידי אנשי השבט וללמוד את הכלי ממקור ראשון. ככול הידוע לי יובל אלון הוא הישראלי היחיד שהצליח לעשות זאת בשנות ה-80.

רבים לא מודעים לכך, אך מי שהפיץ את הדיג'רידו בעולם של שנות ה-70 ה-80 וה-90 דווקא לא היו האבוריג'ינים, כי אם בעיקר אותם מטיילים שעברו דרך בית המלאכה של מוקש. אם תפגשו היום נגן או בונה דיג'רידו ותשאלו אותו ממי הוא למד, וממי המורה שלו למד, וממי המורה של המורה שלו למד, ברוב המקרים תגיעו למוקש.

מוקש במרחבי ה- Dream Time

אם כבר הזכרתי את נגני הדיג' של היום, אז באופן כללי, בסצנת הדיג'רידו העולמית ובקורלציה מוחלטת לתדר העולמי המהיר והתזזיתי שאנו חיים בו כיום, לא מפתיע שהחשיפה שלנו לדיג'רידו בעת הנוכחית היא בעיקר דרך מוסיקת טראנס אלקטרונית ומגוון הרכבים ואמני דיג'רידו מפורסמים שנותנים בראש בפסטיבלים ובמסיבות עם טכניקות ביט בוקס מוטרפות ובמקצבים במהירות האור. באופן כללי, הגישה הרווחת היום בסצנת הדיג'רידו העולמית - לנגן כמה שיותר מהר – ככה יותר טוב. יוטיוב מלא היום בסרטונים בעיקר מהז'אנר הזה, ובהתאם גם נפוצים מורים לדיג'רידו המלמדים בעיקר את הפן המוסיקלי-פרפורמרי של הדיג' והרבה פחות את הפן המדיטטבי-תרפוייתי שלו.

אז כן, הדיג'רידו בהחלט יודע לעשות גם את זה – לתת בראש בהופעות. אבל, צריך לזכור שלאבוריג'ינים לא היו מחשבים וגם לא היו להם לופרים, וטכניקת הדיג'-בוקס הכה פופולרית היום היא בכלל המצאה מערבית של ה-10-15 שנים האחרונות. זה אחלה וזה לגמרי מגניב ולחלוטין יש לזה מקום, אבל במקור, הדיג'רידו מגיע מעולם אחר לגמרי. למעשה בדיוק מהצד השני של הסקלה.

הדיג'רידו מגיע מעולם קדום, שורשי, שמאני, מאגי. עולם של ציידים-לקטים שחיו בהרמוניה עם האדמה, עם המים, עם החי, הצומח והדומם. תרבות נוודית שהיתה לגמרי אחד עם הטבע סביבה והשתמשה בדיג'רידו ככלי ריפוי, ככלי תיקשור, ככלי טיקסי וככלי המתווך בין העולם הזה לעולמות שמעבר. המושג האבוריג'יני Dream-Time בהקשר של דיג'רידו, מתאר למעשה את אותו מרחב תודעה חלימתי-אחדותי-מדיטטבי אליו אנו שואפים כל חיינו בתרגולי היוגה שלנו. עבור האבוריג'ינים היתה זו דרך חיים.

מוקש, שבמשך כל חייו חקר את נושא הנשימה והתודעה דרך צינור האום, ולמעשה תירגל באופן יום יומי את כל אותן טכניקות פראניימה שהיו מוכרות לו מהעולם היוגי-סהדואי, אט אט נחשף למנטרות נשימה מסוימות שהחלו להתגלות בפניו. מנטרות שאפשרו לו להיכנס פנימה, עוד ועוד, ולהתחבר לאותו מרחב תודעתי-אחדותי-מדיטטבי - מהסוג שרק יוגים גבוהים במיוחד זכו בחייהם לפגוש.

קוטלי - הסטודיו החדש בהימליה

הזמנים משתנים ... כוחות כלכליים חדשים בהודו מביאים את בית המלאכה ברישיקש לטבוע מתחת למגדלי בטון, פלסטיק, מסכי סמארטפונים, רעש צופרים וזיהום אוויר קשה. העיירה השקטה והשלווה על גדת הגנגס הפכה לעיר סואנת. חנק של ממש לאמנים כמו מוקש שאט אט נדחקו לצדדים ונעלמו.

מוקש, שכל חייו נמשך לאורח החיים הסהדואי, ושמושג ה"שאנטי" הפך אמונתו ודרך חייו, החליט לחפש אדמה חדשה, הרחק מהמולת העיר, קרוב יותר לטבע, בפשטות, כמו בימים ההם. להקים מקום חדש, מבודד בהרים, שישמש עבורו ועבור אמנים מכל רחבי העולם כמקלט ליצירתיות, לאמנות, למוזיקה, לתרגול וללמידה. מקום שיאפשר לו לפרוש לגמלאות ולהזדקן בשקט ובשלווה.

בשאנטי.

בעזרתם הפיננסית של שניים מתלמידיו המקורבים ובעזרת רשת קהילת המטיילים הגלובלית שכבר הכירה את פועלו ותרמה כספים, גוייס הסכום המבוקש. האדמה המתאימה נמצאה בקוטלי - כפר קטן ובתולי למרגלות ההימלאיה, 1000 מטר מעל רישיקש, כשעתיים נסיעה מביתו שבעיר. כפר פסטורלי העוסק רובו בחקלאות המשקיף על כל העמק ועל נהר הגנגס המתפתל עד קצה האופק.

בשנת 2013 העבודה החלה, אך במהרה גילה מוקש כי סכום הכסף שגוייס לא מספיק להשלמת הפרוייקט. הכסף הספיק רק להקמת בקתה קטנה וצנועה של חדר אחד ולהנחת היסודות הראשונים של הסטודיו. חלומו של מוקש נאלץ לחכות. הסטודיו נותר חשוף על יסודותיו, ללא גג וללא קירות וללא אפשרות אמיתית להגשים את חלום הפרישה שלו.

בשנת 2018, כמעט 6 שנים לאחר שהפרוייקט נעצר, ואחרי למעלה מעשור שלא נפגשנו, הגעתי עם אשתי ושני ילדיי לביקור אצל מוקש. הגענו אליו אחרי שנה של מסע עם הילדים במזרח. מיותר להדגיש את עוצמת השמחה וגובה ההתרגשות באוויר. יומיים לפני שמוקש לקח אותנו לראות את יסודות הפקוייקט העומד תקוע בקוטלי, הספקתי להעניק לו את שני ספריי האחרונים שבין דפיהם כתובים עליו סיפורים. פוג'ה חגיגית בגנגס וצילום מרגש של שנינו עם הספרים לגמרי התבקש.

הביקור בקוטלי היה עוצמתי ומפעים, בייחוד המפגש של הילדים שלי עמו. זו אמנם היתה הפעם הראשונה ולצערי גם האחרונה שהם נפגשו, אך המפגש היה מרגש ומבורך כל כך - ועל כך אהיה אסיר תודה תמיד. האיש המיוחד הזה, שתמונתו תלויה אצלנו בבית על הקיר, ואינספור הסיפורים ששמעו עליו ממני כל חייהם, סוף סוף זכו לפגוש אותו ולהכירו מקרוב.

אחרי סיור מקיף בין יסודות הסטודיו החדש וכמה שיחות של השלמות פערים, קלטתי שמוקש זקוק לעזרה. הוא כבר מזדקן וההמתנה האינסופית הזו לנס שיבוא ויאפשר לו להשלים את הפרוייקט – לא ממש תרמו למצבו הבריאותי. באותם רגעים קול חזק וברור הדהד עמוק בתוכי - זה עכשיו או לעולם לא. והנס הזה, שמוקש ממתין לו בסבלנות כה רבה ומעוררת פליאה כבר 6 שנים, הוא לא אחר מאשר אני. עבורי זו היתה ההזדמנות להוכיר לו תודה אמיתית ו"להשיב לו כגמולו" על כל אותן מתנות הקסם שהעניק לי בכל שנות היכרותנו. על הדיג'רידו, על הנשימה, על החיבור לעצמי, על הסטודיו המשגשג שלי, על האהבה ללא תנאי הזאת שהרעיף עלי תמיד. ידעתי שזו הולכת להיות משימה מורכבת ומאתגרת מאוד, אבל אהבתי ותודתי אליו חזרה היתה גדולה בהרבה.

הגשמת החלום

חצי שנה אח"כ נפגשנו שוב. אח שלי גיא, שהספיק כבר להכיר את מוקש בעבר, הצטרף אלי למסע. נסענו יחד, לשבועיים וחצי, נטו לשהות במחיצתו של מוקש, וכמובן לקדם את עניין הסטודיו בקוטלי.

בשל היכרותנו העמוקה והאמון המחלט השורר בנינו, מוקש הסכים להעניק לנו אישור מיוחד לצלם אותו, מתי, איפה וכמה שאני רוצה. בכל מצב, בכל סיטואציה, בכל מקום ובכל זמן. בלי ליידע אותו ובלי לשאול אותו מראש. גיא ואני צילמנו אותו בכל מני סיטואציות ומצבים שעדשת מצלמה מעולם לא ראתה בעבר. רגעים עם המשפחה שלו, עם הילדים, עם אשתו, ואפילו עם הנכדה שלו. שום דבר איננו מבויים בסרט הזה. וכדי לשמור על הפשטות והטבעיות בסיטואציות, הכל צולם במצלמת הטלפון הנייד. אם הייתה לי שאלה והסיטואציה אפשרה זאת, פשוט שאלתי ומוקש ענה. רוב הזמן, לא היה צורך בדיבורים. מוקש הוא לא איש שמרבה להשתמש במילים. שאנטי זוכרים. כשהלב פתוח, באמת באמת פתוח, אין שום צורך במילים. השפה היחידה שמוקש דובר בה היא שפת הלב, ובשבילה - לא צריך הרבה מילים.

מהחומרים הסופר נדירים שצילמנו, זיקקנו ברגישות ובזהירות רבה את האיש הזה. ניסינו לענות על השאלה הפשוטה - מי זה מוקש, מה כל כך מיוחד באיש הזה, איך זה שאלפי אנשים מסביב לגלובוס ביקרו בסדנה שלו במהלך ארבעת העשורים האחרונות ועדיין ממשיכים להגיע מכל קצוות תבל. תיעוד נדיר ומרגש של שבועיים וחצי בחייו.

אחרי כמה חודשים ארוכים של עריכה, הסרט בן ה-60 דקות הושלם. MUKESH - The Art of Shanti Living

בעזרתו של גיא ועוד שני תלמידים ותיקים נוספים של מוקש שהתמזל מזלי להכיר, ג'מה ובאצ'ו מברצלונה, הרמנו פרוייקט גיוס המונים עולמי.

הקרנתו הראשונה והמרגשת של הסרט התקיימה במסגרת פסטיבל הדיג'רידו הישראלי. מאות אנשים שמרביתם כלל לא הכירו את מוקש, שמעו לראשונה על האיש ופועלו. בהמשך התקיימו הקרנות נוספות בארץ ובמקומות שונים בעולם. כולם בוצעו ע"י תלמידים ותיקים של מוקש ששמחו לתת יד ולתמוך בפרוייקט. ממכירת הכרטיסים בהקרנות ומתרומות נדיבות של אנשים מסביב לגלובוס, הצלחנו לגייס את סכום הכסף הנדרש.

בשנת 2019 חודשה הבנייה בקוטלי. מוקש לא ידע את נפשו מרוב התרגשות ושמחה. מאיש מזדקן ועייף הוא הפך בין רגע לפועל בניין חרוץ ומסור, שכל כוחותיו שבו אליו. מדי כמה ימים הייתי מקבל מבניו תמונות וסרטונים המתעדים את תהליך הבנייה. כבר יש גג, והקומה השנייה הושלמה, והמרפסות שמשקיפות לגנגס. הכל קורה! רגעים של אושר צרוף שבאמת קשה לתאר כאן במילים. איזו זכות!

בראש שלי כבר עשיתי תוכניות להמשך. תכננתי להגיע שוב לביקור, והפעם לצלם את ה-"אחרי". להראות בסוף הסרט שהחלום של מוקש הוגשם, ושהסטודיו הושלם, פעיל ושוקק חיים. האם יכול להיות סוף שמח וטוב יותר מזה?

מושלם!!!

תפנית חדה בעלילה

אז כן, הסטודיו הושלם, ומוקש זכה לראות אותו בנוי, אך למציאות היו תוכניות מעט אחרות עבורו. עבורו ועבור העולם כולו. וירוס הקורונה של שנת 2020 טרף את כל הקלפים. השמיים נסגרו, התיירות חוסלה כליל, וכולנו נכנסנו לסגר מלא בבתים. גל ראשון, גל שני, ובינתיים בהודו המצב רק הולך ומחריף. עוצר מחלט שלא אפשר כמעט תנועה. מוקש, כמו יתר ההודים, ישב כמעט שנה בבית ללא יכולת תנועה. והאיש הזה, שהוא סמל החופש והשאנטי, שחיכה בסבלנות כה רבה להשלמת הסטודיו שלו בהימליה, שכבר סיים את מלאכת הבנייה ורק חיכה שחיי הפרישה החדשים שלו יתחילו, צריך עכשיו לשבת בבית. לשבת ולא לזוז לאף מקום. את הקושי ההולך ומתגבר אצלו יכולתי להרגיש בשיחות הטלפון שלנו. חוסר הפעילות המתמשכת בהחלט לא תרמה לבריאותו ורק זירזה את הזדקנותו.

פרידה

בבוקר ה- 11.10.2020 עזב מוקש את גופו. הוא הותיר אחריו אישה – אניטה, ארבעה בנים – גוראפ, דאמרו, טריסול ומונסון, בת נשואה – גיני, ונכדה – פריטי.

טקס שריפתו נערך על גדת הגנגס סמוך לביתו. במקביל נערכו טקסי פוג'ה פרטיים במקומות רבים מסביב לעולם. אנשים שהכירו והוקירו את מפעל חייו הדליקו ביום הזה נר לזכרו, הדליקו קטורת ונשמו בדיג'רידו לעילוי נשמתו.

שנה בדיוק חלפה מאז עזיבתו של מוקש, ולצערי הרב מגפת הקורונה עדיין כאן אתנו בעת כתיבת שורות אלה. השמיים להודו עדיין סגורים והסטודיו בקוטלי עדיין עומד שומם. הלוואי ולסיפור הזה היה סוף אחר, אבל אלה הם החיים. וואט טו דו.

הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות הוא לזכור את האיש הצנוע והכה מיוחד הזה. לזכור את האיש שמעולם לא חיפש פרסום ומעולם לא דרש הכרה בפועלו. לזכור את האיש שהצליח לגעת בלב של אנשים רבים כל כך - באופן ישיר ובאופן עקיף – ובצורה כל כך פשוטה וכל כך טבעית.

מפעל חייו, הדיג'רידו, ימשיך להדהד, לצמוח ולהתעצם בעולם כולו עד שלא ישאר אדם אחד על הפלנטה שלא יכיר את כלי הנשימה המופלא הזה. תאמינו או לא, אבל כבר עכשיו, באתר הרשמי של קופ"ח מכבי מכירים היום ואף ממליצים באופן חד משמעי על הדיג'רידו ככלי ריפוי למערכת הנשימה. לא רחוק היום שיכירו בכלי הריפוי הזה גם בהקשר של כל יתר מערכות הגוף, ואני חותם לכם על זה!

ומה היום

בהקשר של הדיג'רידו, נכון להיום, וככול הידוע לי, ארבעת בניו של מוקש ועבדכם הנאמן - היחידים בעולם הממשיכים כרגע את דרכו, משנתו ומורשתו. ארבעת בניו בבית המלאכה ברישיקש - עוסקים בעיקר במלאכת בניית הכלים, ואנוכי בסטודיו שהקמתי בחצר ביתנו בפרדס חנה - מלמד, בונה ומטפל באמצעות הדיג'רידו. הסטודיו שהקמתי - סטודיו נשימה מעגלית, קיבל את ברכתו של מוקש והוכרז כסניף הישראלי הרשמי של jungel vibes.

כמובן שיש עוד אינספור מורים, בנאים ומטפלים רבים אחרים בדיג'רידו, בארץ ובכל רחבי העולם שיצאו מבית מלאכתו של מוקש, את חלקם אני מכיר באופן אישי, אך לצערי זיקתם למוקש והקשר אליו אבדו מזמן. מורשתו ומשנתו של מוקש כלל איננה באה לידי ביטוי בעשייתם, בהוויתם, או בהוראתם. מוקש נשכח מלבם. ואכן, בודדים ומעטים מאוד האנשים שזכו להכיר את מוקש מקרוב והצליחו באמת לראות את האיש מעבר לדמותו הציבורית כ-"בונה הדיג'ים ההודי מרישיקש".

בתחומים אחרים, לא של דיג'רידו, אני מכיר באופן אישי לא מעט מטפלים הוליסטיים ובעלי מקצוע אחרים ההולכים בדרכו של מוקש, מדברים את שפת הלב ומיישמים את משנתו ותורתו בעשייתם.

דברי הספד

נוח על משכבך בשלום מורי היקר והאהוב, מוקש דהימן. האיש שהפך לאגדה עוד בימי חייו. הנגר, האמן, החכם, השאמן, ההילר, הבאבא ואיש המשפחה, שהקדיש את כל חייו להפצת בשורת הדיג'רידו בארצות המערב ובעולם כולו. המאסטר שהיה מחובר לליבו והיטיב לחבר גם אחרים לליבם. האדם שידע, שדיבר ושלימד רק שפה אחת - שפת הלב.
תודה לך על כל שיעורי החיים. תודה על כל מתנות האור ותודה על כל רגעי הקסם המופלאים ב-22 השנים האחרונות.
היית לי כחבר, היית לי כאח, היית לי כאב רוחני, כמקור להשראה אינסופית וכמורה אמת בנפתולי החיים. זכות ענקית נפלה בחלקי להכירך בחיים האלה, להיות לך לתלמיד, להנציח אותך בספריי, בסרט תיעודי מרגש ועכשיו גם כאן באתר הסטודיו שלי.
רוחך המוארת, הווייתך הצנועה ומורשתך המופלאה תמשיך להדהד ולחיות בלבי ודרך עשייתי לנצח.

אוהב אותך עד נשימתי האחרונה
יהי זכרך ברוך ומבורך
אום מוקש ג'י
"מנטרה קאם אינסייד
שאנטי קאמינג הום"

 

שינוי גודל גופנים