/ מוצרים / ספרים / וכתבתָּ

וכתבתָּ אייל עמית

לקריאת קטע מהספר

סופה במדבר / אייל עמית

 

1991. בוריס ילצין נבחר לנשיא רוסיה, ברית המועצות קורסת. הק־ג־בֶּ, ארגון הביון והמשטרה החשאית הסובייטית, מתפזר באופן רשמי. תושבי לנינגרד מחליטים להחזיר את שמה לסנט־פטרבורג. אריתריאה מכריזה על עצמאותה מאתיופיה. מתחיל 'מבצע שלמה' להעלאת יהודי אתיופיה לארץ. האפרטהייד בדרום־אפריקה מבוטל מקץ 40 שנה. טים ברנרס־לי מציג את הדפדפן הראשון. פרדי מרקיורי מודיע שחלה באיידס. להקת נירוונה מפרסמת את האלבום 'nevermind', שנחשב לאחד האלבומים הטובים בהיסטוריית המוזיקה.

1991 היא גם השנה שבה תם האולטימטום האמריקאי על עירק. מבצע 'סופה במדבר' יוצא לדרך, שמיר הוא ראש הממשלה, פטרוזיליה הוא ראש האופוזיציה ושמונת הסקאדים הראשונים משוגרים לעבר מדינת ישראל.

נחש צפע!

נחש צפע!

נחש צפע!

סירנה עולה־יורדת דוחסת לנו את המעיים דרך הגרון.

"זה אמיתי!!! זה אמיתי!!!" אמא שלי צועקת מחדר השינה.

השעה שתיים בלילה. כולנו מזנקים מהמיטות. פעם ראשונה בחיים שלי שאני שומע אזעקה מהסוג הזה. הווֹליום מחריש אוזניים. הנשימה נעצרת. אנחנו רצים מבוהלים ברחבי הבית, הכל פתאום בסלואו־מושן. אני רץ לאמבטיה ומביא את הדלי עם הסמרטוט הרטוב והסודה לשתייה. אחי הגדול ניב מנסה לתפוס את ששון החתול, שכל שרידי היצר החייתי שלו כבר נשלפו על מקסימום. גיא, אחי האמצעי, תופס את הסלוטייפ וסבא רפאל, שגר איתנו אז, רץ לחדר האטום וכמעט נופל.

"שמעתי בום!!! היה בום!!!" אמא שלי יוצאת בריצה מהחדר האטום וקוראת לניב להיכנס מיד לחדר. הוא מגיע בריצה, ששון מביא לו ביס, שורט אותו ברגליו האחוריות וקופץ על המיטה. גיא טורק את הדלת ומתחיל להדביק את הרווחים עם הסלוטייפ. אני אוטם את הפתח למטה עם המגבת.

"מסכות! שימו מהר מסכות!" אמא שלי זורקת אלינו את קופסאות הקרטון.

אנחנו פותחים את הקרטון ובשיא הזריזות שולפים את המסכה משקית הניילון. ריח חריף של גומי מתועש הולם בנו כמו פטישים. אנחנו מבריגים את הפילטר, מוציאים את הפקק, מסדרים את הגומיות על האצבעות, דוחסים את הפנים שלנו פנימה ומהדקים את הרצועות. חזק! הכי חזק שאפשר! אני לא בטוח שהידקתי מספיק, אז אני מהדק שוב, יותר חזק!

אנחנו מסתכלים זה על זה, לא מאמינים שזה קורה. הסרטים הכי איומים ונוראים רצים לנו בראש, כל סרטי יום השואה מתגלגלים לי בראש בשחור־לבן. צלילי הנשימות דרך פילטרי הפחם בהחלט תורמים לפאניקה הכללית.

סבא רפאל — או כפי שנהגנו לכנותו, סִיבִּי — לא הסתדר עם המסכה. משהו בהלבשה שלה לא היה לו ברור. אמא שלי ניגשה לעזור לו, מתחה את הגומיות שוב ואמרה לו "היידה, בסדר עכשיו" בספניולית ישראלית. ניב מדליק את הטלוויזיה הקטנה, 19 אינץ' שמנמונת של חברת ITT. שיא הטכנולוגיה באותם ימים. אני מושך את האנטנה ומנסה לחדד את התמונה. הערוץ הראשון עם 98 אחוזי צפייה. שני האחוזים האחרים מזפזפים בין שידורי הטלטקסט והערוץ השני הנסיוני, שמלבד 'הקרב על מילקי' 1, 2 ו־3 אף אחד עוד לא לגמרי מבין למה צריך אותו בכלל.

"יש לי אדים במסכה!" קורא לעברנו סיבּי פתאום. אנחנו מסובבים את הראש: זגוגיות המסכה שלו מכוסות לגמרי באדים.

"זה לא אטוּם!" אמא שלי בהיסטריה טוטלית, נותנת זינוק, מושכת לו שוב ברצועות ואומרת לו משהו בבולגרית. סיבי צועק. היא מכאיבה לו. המסיכה מועכת לו את הפנים.

"זה בסדר סבא, זה אמור לכאוב, גם לי ממש כואב ולא נוח," אני מנסה להרגיע אותו, ובקושי מצליח להרגיע את עצמי.

"זה לא בסדר! משהו לא בסדר!!!" אמא שלי לא משחררת ומושכת לו שוב ברצועות. "נכנס פה אוויר!!" היא מצביעה על שולי הגומי של המסכה. "המסכה פגומה, יש פה דפקט, תראו!" ומראה לנו את העיוות בגומי מתחת לסנטר.

"לא יכול להיות," ניב מנסה להרגיע ומבקש מסיבי להוריד את המסכה, "בטח לא שמת אותה טוב."

סיבּי מוריד את המסכה מהפנים. מבחינתנו הוא נושם עכשיו גז רעיל. אנחנו מסתכלים על ששון החתול, מכורבל כולו בפינת החדר. גם הוא לא נראה כל כך טוב. זה בטח הגז. התחושה הכללית היא שסבא עוד שנייה הולך להתפגר לנו פה מול העיניים.

"תנסה עכשיו," ניב מלביש לו את המסכה. שוב אדים. המסכה לא בסדר. כולנו מבינים כבר מצוין שהמסכה מקולקלת.

"קח את המסכה שלי!!!" אמא שלי צורחת ומורידה את המסכה שלה מהפנים.

"לא אמא!!!!! מה את עושה!?!?!?!?!" כולנו קופצים עליה, בטוחים שגם היא נושמת עכשיו גז.

"שום דבר! תנעלי את המסכה תֶקֶף ומיד!" העברית הגלותית של סבא שלי תמיד שעשעה אותנו, אבל באותם רגעים אף אחד לא צחק. גם כשגיא ניסה לאטום לו את הראש עם סלוטייפ, אף אחד לא צחק. גליל שלם הוא חיסל לו על הראש. עוד סיבוב ועוד סיבוב, מהסנטר, מסביב לאוזניים, מעל המצח, בסיבוב על הקרחת, שוב ושוב ושוב. גיא מסובב, ניב מצמיד ואמא מושכת ברצועות.

לו רק היתה לי שם מצלמה. בקטגוריית התמונה הסוריאליסטית־טראגית של העשור היא בוודאות היתה לוקחת מקום ראשון.

אמא מסרבת לשים את המסכה שלה. "זה לא עוזר, אבא! זה
לא עוזר! אתה לא רואה, יש מלא אדים! המסכה הזאת מקולקלת! היא מקולקלת!" היא פורצת בבכי, "קח את שלי כבר!! נו כבר, קח אותה, אבא!!!"

"די, אמא!!!!" גם אני פורץ בבכי, "שימי כבר את המסכה!!!" אני מתחנן אליה, חסר אונים, "מה את עושה???"

ברור שאני לא רוצה שסבא ימות, אבל אני גם לא רוצה שהיא תמות. זאת אמא שלי שם!!! אמא שלי!!!

אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה והיחידה בחיים שלי שראיתי את אמא שלי, את האשה הגדולה הזאת, הופכת פתאום לילדה קטנה, לילדה הקטנה של אבא שלה. וכמו שאני לא רציתי לראות את אמא שלי מתה, היא לא רצתה לראות את אבא שלה מת.

"תשתקי כבר את הפה שלך!!!" סיבּי צורח עליה בעצבים. הדופק של כולנו כבר נוסק לעננים. "אני לא רוצה לשמוע אותך יותר!!!" גליל הסלוטייפ עוד תלוי לו על הקרחת, משמיע רעשים כאלה של דבק בכל פעם שהוא מזיז את הראש. "אַת תקשיבי לי טוב עכשיו," הוא גוער בה ושולח את כף ידו הענקית, חוטף לה את המסכה מהיד, מצמיד לה אותה בכוח לתוך הפנים ומוסיף, "יש לך ילדים! אני זקֵן!! אני גמרתי כאן!!! אני גמרתי!!! את — תדאגי לילדים האלה!!! את — תחיי!!! אני אמות!!! אני הולך עכשיו!!! זהו!!! נגמר!!!"

כן כן, כזה היה סבא שלי, איש עקרונות, איש של כבוד, אדם שמגיל אפס ידע היטב את מקומו בעולם האכזר הזה. כשהוא
דיבר — העולם היה נעצר. כשהוא דיבר — העולם היה משתתק ומקשיב. כזה היה סבא שלי, איש חזק! עם דיבור חזק! וכשהוא קיבל החלטה, כלום לא היה מצליח לשנות אותה. כלום. אם הוא החליט ש"זהו, נגמר!!!" — אז זהו, נגמר!!! ואם הוא החליט להקריב את חייו למען בתו והנכדים שלו, גם שלושים מלאכי שרת לא היו מצליחים לעצור אותו.

אמא בוכה כמו משוגעת. גם אני לא מצליח להירגע. היא מהדקת לעצמה את הרצועות, ממלמלת משהו לסיבּי בבולגרית ומחבקת אותו חזק. אנחנו לא מבינים מלה, אבל ממש לא קשה לנחש. סיבּי מחבק אותה חזרה ועונה לה בשקט הפעם, כמעט בלחישה, בשניים וחצי משפטים, לא יותר. אמא פורצת שוב בבכי. אין לנו מושג מה הוא ענה לה, אבל כשהוא השתמש במלה 'עורך דין' בעברית, הכל כבר היה די ברור. שיחה כזאת של סוף…

יותר סיבּי לא דיבר. מבחינתו — הוא כבר לא כאן. הוא רק ישב והאזין לטלוויזיה, עיוור לגמרי מהאדים במסכה, ועם גליל הסלוטייפ תלוי על הראש. ששון החתול מסתכל על כולנו מהפינה. מדי פעם אנחנו מסתכלים עליו בחזרה, בודקים אם הוא עדיין חי, אם לא נשרה לו הפרווה, אם לא צמחו לו שלפוחיות על הפנים. המסכה לוחצת לי נורא, הפנים שלי כואבות, כל הראש שלי כואב, ממש־ממש כואב, כאילו הגולגולת עומדת להתפוצץ מבפנים.

נחמן שי, דובר צה"ל, עולה פתאום לשידור ומאשר שהיו כמה נפילות. אמא מגבירה את הווליום. בחדר דממה. כולנו מהדקים שוב את הרצועות, סוגרים את פתח הפילטר עם היד ומוודאים שהמסכה אטומה. גיא מפזר עוד סודה לשתייה על המגבת מתחת לדלת. ניב, שחזר בדיוק לאפטר מהצבא ומצויד בערכת אב"כ צה"לית משוכללת, שובר אמפולת ריח מיוחדת לבדיקת אטימות המסכות. "יש לזה ריח של בננה," הוא מסביר לנו, "אם אתם מריחים עכשיו בננה, סימן שהמסכה שלכם לא אטומה." אנחנו לא מריחים כלום, רק מסתכלים על סיבּי שנשאר צמוד לטלוויזיה. המעיים מתהפכים והלב נקרע מבפנים. כולנו יודעים שהוא מריח את הבננה
הזאת מצוין.

משום מה, למרות החדשות הרעות של נחמן, משהו בקול שלו, משהו בדיבור שלו, בצורה הכללית שלו, בשילוב היוצא־דופן הזה של המדים הצה"ליים, הדרגות על הכתפיים ומשקפי הראייה החנוניים הענקיים האלה, דווקא עושה לנו שקט בלב, נוטע בנו תחושה שיש פה מישהו חכם, שיודע על מה הוא מדבר ושומר עלינו מכל רע.

כן, היינו תמימים. מאוד תמימים. כל כך תמימים, שנשארנו עם המסכות על הפנים כל הלילה, כמעט שבע שעות רצוף, צמודים למסך הטלוויזיה ולמזרק האטרופין. שבע שעות שבהן כל גירוד הכי קטן בעור ישר הכניס אותנו לסרטים. כל רחש הכי קטן מבחוץ, כל בום, כל סירנה של משטרה, כל אופנוע שטס בכביש — הפיל לכולנו את הלב לתחתונים.

כשהשרב הכבד של צפירת ההרגעה הגיע סוף־סוף ונחמן הרשה לנו להוריד את המסכות ולצאת מהחדר האטום, כבר כמעט שכחנו איך מרגישים בלי מסכה ואיך זה לנשום חמצן טרי בלי פילטר.

את השנייה הזאת, שבה שחררתי את הרצועות וקילפתי את המסיכה מהפרצוף שלי, ואוויר קר שטף לי את הפנים, לעולם לא אשכח. גם את שטף הדם המטורף שקישט לי את כל הפרצוף במשך שלושה ימים אתקשה מאוד לשכוח. רק אחר כך התברר לי שאסור היה למתוח את הרצועות כל כך חזק, ואלמלא נחמן שחרר אותנו והיה משאיר אותנו עוד קצת בחדר האטום, יכול להיות שהייתי גומר את היום הזה בבית חולים עם נמק על הפרצוף.

אלה היו שבע שעות של סיוט אמיתי, פיזי ורגשי. שבע שעות של מריטת עצבים שבהן נפרדנו בלב מסבא שלנו, מהאיש הגדול הזה, מהאיש הענק הזה עם הסלוטייפ על הראש. שבע שעות שבהן הוא ואמא שלי, בלי לתאם ולתכנן זאת מראש, הצליחו להעביר לנו בלייב את השיעור הכי גדול, הכי חזק והכי מזוקק שאפשר להעביר על החיים — שיעור על אהבה ללא תנאי.

כשסיבּי התחיל לקלף לעצמו את הסלוטייפ מהראש והדבק התחיל למרוט לו את השערות מהאוזניים, כבר לא הצלחנו להחזיק מעמד יותר. אפילו הוא, שבמשך שבע שעות האמין שהוא נושם גז רעיל וכבר נפרד סופית מהעולם, התפקע מצחוק מכל סיבוב של סלוטייפ, מכל שערה שנתלשה. התפקע מצחוק וקילל אותנו בבולגרית.

 

 

(מתוך הספר "וכתבת" / אייל עמית)

 

כתבות מהעיתונות


52 במלאי

46 סיפורים קצרים בז'אנר הספוקן סטוריז.

סיפורים אמיתיים מחייו של המחבר שיקחו אתכם למסע מטלטל, מרגש, מפתיע ומצחיק.

46 סיפורים על אהבה, על זוגיות, על הורות, קריירה, הגשמה עצמית, מסעות, טיולים, בריאות, רוח, כסף, אומץ, שינוי, אש ולא מעט עשן.

סיפורים בגובה העיניים, בגוף ראשון ורובם גם בזמן הווה.

סיפורים מלאי השראה הכתובים בשפה עכשווית, קלילה וזורמת.

וכתבתָּ הנו ספר מתנה מושלם למי שהיה כבר במופע הסיפורים של אייל עמית, וגם למי שעוד לא הספיק.

 

שימו לב, זה לא ספר רגיל, בתוך הספר מחכה לכם הפתעה!

בסיום כל סיפור תמצאו קוד QR ייחודי שאותו ניתן לסרוק בנייד או בטאבלט (אפליקציה חינמית). עם סריקת הקוד תועברו לדף נסתר כאן באתר שבו תמצאו המשך לאותו סיפור. לפעמים זה יהיה המשך טקסטואלי, לפעמים וידאו, ולפעמים איזו תמונה שקשורה לסיפור. בדף הזה תמצאו גם אפשרות להגיב, להגיב למגיבים, לשאול את אייל שאלות על הסיפור הזה, ובכלל.

לרגל השקת הספר ניתן כעת לרכוש אותו במחיר מיוחד של 50ש"ח במקום 82ש"ח! המבצע מוגבל בזמן.


ספר מודפס:

82 50

52 במלאי

ספר אלקטרוני:

66 42 

וצילמתָּ