ודרך אגב, רק שתדעו שאני בכלל לא נוחר.
ממש לא!
ענת סתם אומרת
אל תאמינו לה.
וכן, אני עדיין מחכה שהיא תסגור את הדלת של המקרר, ותכבה את האורות ותחסוך קצת בטישואים,
חחח... אני יודע שזה לא יקרה בחיים.
אבל איך אומרים, שאלה יהיו הצרות שלנו.
ואני לא נוחר.
אני לא נוחר, נו!
זאת בכלל ענת שנוחרת!
הנה תראו,
וידאו קורע מצחוק. פיפי בתחתונים!!!
הנה עכשיו ממש ברגע זה סיימתי לקרוא באוזני אישתי את הסיפור,
רגע אחרי שהיא ברחה מהחדר כשהדמעות באמצע הריב הציפו את עיניה הטובות.
נזכרתי שקראת בערב ההשקה את הסיפור הזה
נזכרתי בדיבור שלך
בהבעות שלך
בכאב.
מה יותר טוב מאשר סיפור כזה בשביל לשים קצת משחה על הכאב שלה? שלנו.
אני אוהב אותה
והיא כל כך שונה ממני. כך כך שונה.
היא אוהבת אותי
ואני כל כך שונה ממנה. כל כך שונה.
לא בא לי ללכת לאיזה פוף של מטפל.
אנחנו יכולים בלי? או שאין ברירה?
בעומק הויכוח היום הבנתי שאין ברירה.
חייבים מישהו שלישי שישמור על הלהבות או הדמעות כשהדברים נפתחים.
כאב מודחק יכול להשתחרר בדרכים לא צפויות..
היום זה יום ההולדת שלה.
והיא כשושנה בין החוחים חוצבת נקרות למעיינות היין של אהבתנו.
תודה לך אייל..
אני שומע את קולות הסירים במטבח..
אח יקר
התגובה שלך מרגשת, וכואבת, ונוגעת.
השאלות ששאלת נכונות. לא נראה לי שלמישהו יש תשובה.
הכי נכון זה לעצור שנייה. לנשום. להקשיב. להרגיש מה נכון מבפנים.
נראה לי שכבר ענית לעצמך.
שמור טוב על השושנה שלך. אם היא חשובה לך באמת, תדע מה לעשות. ואיך. ומתי.
בסופו של דבר אלוהים נתן לנו את זכות הבחירה. אנחנו כותבים את התסריט של עצמנו.
איך שאני מסתכל על זה, העזרה מבחוץ היא מתנה. היא זכות. קבל אותה באהבה ובשמחה.